ממשלת הסתירות והפרדוקסים
האזרחים מסתכלים על המקום בו הייתה לפני חצי שנה 'אג'נדה' ורואים חלל ריק
הבורסה והשקל אוהבים את ממשלת אולמרט. הציבור הרבה פחות. ככל שהתמיכה בממשלה נחלשת בסקרי דעת הקהל, כך מתחזקות העליות בשערי המניות ובשער השקל. שחיקת האמון של האזרחים בהנהגתם הולכת יד ביד עם אמון גובר במשק ובביצועיו העתידיים. הדיסוננס בין התרוממות הרוח של השווקים לבין שפל הרוח של האזרחים, במלאות שישה חודשים לכהונתה של ממשלת קידמה-עבודה, הוא רק אחד הפרדוקסים המלווים אותה. חייה הקצרים גדושי סתירות וניגודים.
זו ממשלה ראשונה שלפני הבחירות הציגה לראווה תוכניות מדיניות מפורטות - רק כדי לגנוז אותן שבועות ספורים לאחר תחילת כהונתה. זו ממשלה ראשונה מאז 1991 שציבור בוחריה כונן אותה בהצבעתו על-מנת שתתעסק, סוף כל סוף, בענייני הפנים הבוערים: עוני, חינוך, פשע, תשתיות - אך מרגע הקמתה היא כבר מסובכת בשתי מלחמות בשתי חזיתות, והשלישית נושפת בעורפה. בעורפנו.
על-פי המפלגות המרכיבות אותה, ממשלת אולמרט-פרץ מזוהה כממשלה של שמאל מדיני. בשורתה המוצהרת יונית. בפועל היא הוכיחה את ההיפך: החלטות על פעילות צבאית נרחבת מתקבלות צ'יק-צ'ק, כמעט בשליפה מהמותן. זו גם ממשלה ההורגת בפלסטינים כפי שלא הרגה בהם, יחסית לאורך כהונתה, ממשלת שרון.
ממשלת אולמרט-פרץ נהנית מרוב מוצק בכנסת, ואף-על-פי-כן היא משדרת ללא הרף תחושה של ארעיות כמו הייתה "ממשלה זמנית" ותלות בחסדי שמיים. הסתכלו על שריה: האין הם נראים כעוברי אורח בתחנת רכבת נידחת, יושבים על המזוודות וממתינים בקוצר רוח לשריקת הקטר הגואלת, שיוציא אותם משם? בלתי-מחוברים למשרדיהם, או מחוברים אליהם רק בחוט דק של מחויבות פורמאלית? אין בנמצא אופוזיציה היכולה להפיל את ממשלתו של אולמרט, אך עובדה זו לא מונעת מראש הממשלה חיפוש קדחתני ולא מובן אחר שותפים שיצילו אותה מנפילה.
במהלך מערכת הבחירות יצרו אנשי קדימה והעבודה את הרושם שעם בואם למשול, הם יבצעו שינוי עמוק בדפוסי ניהול המדינה. לא עוד רודנות של פקידים, המכתיבים מדיניות לשרים, אלא ממשל של שרים עצמאיים בעלי דעה ויוזמה, המאלצים את הביורוקרטיה לפעול לפי סולם ההעדפות המיניסטריאלי. שרים בעלי יוזמה? סביב השולחן של אולמרט? הצחקתם אותנו. זה שנים לא הייתה בישראל ממשלה שכה תלויה במנגנון הפקידותי וכה נסמכת עליו, בעיניים כמעט עצומות. הפקידים שולטים, הכוח בידם. חלקם מוכשרים, חלקם קרייריסטים, אף אחד מהם לא נבחר. מי שלא מאמין מוזמן להתגנב לישיבות הצמרת של משרד ממשלתי כלשהו ולגלות מי קובע מה. קובי הבר, הממונה על התקציבים באוצר, לא מוציא לפועל את מדיניותו של שר האוצר, אלא להיפך: שר האוצר משתדל כמיטב יכולתו להסביר את נפלאות המדיניות הכלכלית של קובי הבר. כנ"ל במשרדים אחרים.
אפשר שזאת תוצאה בלתי-נמנעת של המפתח הציני, שלפיו חולקו רוב המשרדים בממשלה זו: כמעט כל שר קיבל מידי ראש הממשלה את המשרד שהכי פחות התאים לו (עם כמה יוצאי דופן, שכן מתאימים למשרדיהם). על-פי כלל ברזל זה אף ייעד אולמרט לביצועיסט המובהק אביגדור ליברמן את התפקיד של הפילוסוף האסטרטגי בממשלתו. שליברמן יתעסק במה שהוא לא אוהב - לחשוב, ולא במה שהוא כן אוהב - לעשות.
חלוקת התיקים המעוותת הוסברה ונומקה ברצונו של אולמרט להחזיק את השרים קצר. שר שאינו מצוי בענייני משרדו הרי נזקק בלי הרף לסעדו של ראש הממשלה ונאחז בשרוולו. בדרך זו צבר אולמרט לעצמו טונות של סמכויות, גלויות וסמויות. הוא שר-על; ולמרות זאת, הוא מפזר סביבו אווירה של היעדר סמכות ואי-יכולת להעביר את עמדותיו. הוא מתלונן שאף אחד לא באמת מפחד ממנו, כפי שהשרים פחדו משרון או מרבין. אולמרט שוקע בגעגועים ילדותיים ומלנכוליים למשטר סמכותי-נשיאותי, משטר שבו ראש המדינה יכול לעשות מה שהוא רוצה, מה שבא לו. ואולמרט לא יכול? הוא צריך רק לדעת מה בא לו.
אבל הוא לא יודע. הממשלה כולה לא יודעת. ספק אם משלה בארצנו אי-פעם ממשלה שכל-כך ידעה מה היא רוצה לפני שקמה, וכל-כך לא יודעת מה היא רוצה אחרי. קואליציה שנולדה כדי להוציא לפועל בתנופה את ה"אג'נדה" שלה, כלומר להגשים את מצעה המדיני-כלכלי-חברתי, נותרה בלא כלום, בלי סדר יום, בלי תוכנית עבודה, בלי כיוון, בלי חזון. כמה עצוב, כמה מתסכל.
הממשלה היושבת בירושלים ממארס 2006 היא הראשונה בתולדות ישראל שבראשה לא עומדת אחת משתי המפלגות הפוליטיות הוותיקות והשחוקות, ליכוד או עבודה, אלא תנועה פוליטית חדשה, מודרנית ומבטיחה. זו אמורה הייתה להיות, לכן, ממשלה אזרחית עם הפנים לאזרח. אבל היא לא. האזרחים לא סומכים עליה, לא בשלום ולא במלחמה, לא בשירות לאזרח ולא בתיקון חברתי. הם מסתכלים על המקום שבו הייתה לפני חצי שנה "אג'נדה" ורואים חלל ריק, כתם לבן; סימן מובהק לזמניות וארעיות.
עוד בבלוג: גם בגוגל, אין ארוחות חינם
לפנייה לכתב/ת 
הפקידים שולטים, השרים מבולבלים, הבורסה אוהבת - הציבור הרבה פחות
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
