בא מאהבה

סרטו החדש של רוברט אלטמן בן ה-81, "המדריך לחיים בכפר", עומד כולו בסימן פרידה: מהחיים, מאמריקה השורשית שנופלת קורבן ליזמים חסרי לב, מעולם שהיה והוסיף להתקיים במעין בועת זמן, ומתוכנית רדיו ותיקה שהסרט קרוי על שמה, ועלילתו מתארת את הקלטתו של השידור החי האחרון שלה. זהו סרט נפלא ומרגש על עבר וזיכרון, על זמן שחלף ומה שנשאר, על להקה שמתנהלת במסירות אין קץ ועם זאת בכאוטיות מוחלטת (ואף על פי כן חבריה מצליחים להרים תוכנית ולשרוד – טוב, לא כולם – אותה), ועל ימים שהיו ואינם. בקיצור, זהו סרט על מוות; אבל סרט על מוות שיש בו המון חיוך. ואהבה. המון אהבה.

עבודת צוות שאינה פחות ממושלמת. סטריפ, טומלין, קיילור וקליין בסרט

ראשיתו של "המדריך" (במקור: "A prairie home companion") – תוכנית וודוויל רדיופונית אהודה המארחת אמנים מוזיקליים, מספרת על תושביה הדמיוניים של עיירה פיקטיבית במינסוטה, וכוללת, בין השאר, ג'ינגלים משעשעים לנותני חסות מפוברקים – ב-1974. יוצרה והמנחה המיתולוגי שלה הוא גריסון קיילור (שכתב את התסריט לסרט ומופיע בו, אף כי ללא ציון שמו המלא אלא רק בראשי התיבות שלו), והיא משודרת מאז, למעט הפסקה בת שש שנים, מהתאטרון על שם פ. סקוט פיצג'רלד בסט. פול, מינסוטה (ההצגה כאן כאילו המסך יורד עליה היא, לפיכך, המצאה מוחלטת). כיום מאזינים לתוכנית, מדי שבוע, כ-4 מיליון אמריקאים. קיילור, שהפך עם השנים לכמעט גיבור תרבות, אף תרם מאמרים וטורים, בין היתר, ל"ניו יורקר" ולמגזין המקוון "סאלון", ופרסם כתריסר ספרים למבוגרים ולילדים.

תפאורות קרטון ודמויות פתטיות

מבחינות מסוימות, הסרט הוא גרסת גלי האתר של "נשוויל", סרטו הגדול של אלטמן מ-1975 העוקב אחר כשני תריסרי דמויות החיות ומתקבצות אל בירת מוזיקת הקאנטרי. מובן שההשוואה אינה לטובת הסרט הנוכחי, אבל זה בעיקר משום ש"נשוויל" היה ונשאר הסרט האמריקאי הטוב ביותר שנעשה אי פעם. מכל מקום, בתוכנית הרדיופונית שעוצבה לצורכי הסרט, מריל סטריפ ולילי טומלין מגלמות צמד אחיות (שהן כל מה שנותר ממופע משפחתי שכלל שתי אחיות נוספות) השרות קאנטרי; וודי הרלסון וג'ון סי ריילי הם שני בוקרים מזמרים; קווין קליין הוא בלש פרטי בשם "גאי נואר", שדמותו קיימת גם בתוכנית המקורית כמחווה לתסכיתי המתח של פעם; וירג'ינה מדסן מסתובבת מאחורי הקלעים כ"פאם פאטאל" במעיל גשם לבן, שהיא גם מלאך המוות בכבודו ובעצמו; וטומי לי ג'ונס הוא המוציא לפועל הצץ שם לקראת סוף הסרט כנציג התאגיד הטקסני שרכש את התאטרון היפהפה, ממנו משודרת התוכנית מזה כשלושים שנה, ועומד להקים במקומו מגרש חניה.

כל שנותר מאמריקה-של-פעם, על פי אלטמן, הוא תפאורות קרטון ודמויות מעט פתטיות. ועם זאת, הסרט – בדיוק כמו מנחה התוכנית עצמה, רגע לפני הסוף – מתנהל בלי שמץ של חגיגיות או סנטימנטליות. אלטמן מזהה את אמריקה השורשית במוזיקה שלה (ממש כפי שעשה ב”נשוויל” ובסרטו הלא-מוערך-דיו, ”קנזס סיטי”), ו"המדריך" בבימויו (שצולם, אגב, באותו תאטרון שממנו משודרת התוכנית עד היום) הוא סרט שיש בו המון נוסטלגיה, ויחד עם זאת הכרה מעט אירונית שמה שצריך ללכת – צריך ללכת. או, כפי שמנסחת אחת הדמויות, זו מסוג התוכניות שמתו כבר לפני חמישים שנה, רק שמישהו שכח להודיע להם.

וכך, כמו בסרט אחר שלו, "בפאלו ביל והאינדיאנים" מ-1976, שהציג את המיתוס המערבוני כספקטקל קרקסי חסר רחמים, אלטמן כאן מתאר את אמריקה השורשית כלא יותר ממופע, מבודד בחלל ובזמן. ואם העסק הזה עובד – והוא עובד ועוד איך – הרי זה בזכות השילוב שניכר בו בין פשטות ועומק, קלילות העשייה והעושר הוויזואלי של הסרט (אד לחמן צילם בוידיאו היי דפינישן, והמצלמה שלו פשוט אינה פוסקת לנוע), ועבודת צוות שאינה פחות ממושלמת (שמעו והביטו כיצד גריסון קיילור מצליח לאלתר עם חסות לסרט הדבקה). כל אלה מוכיחים, למי שבכלל עוד צריך הוכחה, שמה שאלטמן מוציא בטבעיות מקצה השרוול, במאים אחרים מזיעים כדי להשיג.