העיתונאים ידעו ושתקו
הנשיא אינו הקורבן בסיפור והתקשורת לא חטאה בלינץ' ציבורי, אלא בשנים של שתיקה
פתאום, בימים האחרונים - ודווקא מאז ההמלצה החריפה והחד-משמעית של המשטרה להעמיד לדין את הנשיא על עבירות של אינוס, מעשה מגונה בכפיה וקבלת דבר במרמה - הפך קצב לקורבן. פתאום נשמעים קולות רבים המגנים את הלינץ', המתבצע כביכול בנשיא בכלי-התקשורת. טומי לפיד מציע לחון אותו בשל הסבל שהוא סובל בגלל הפרסומים בתקשורת, ומשפטנים ומומחים לתקשורת טוענים כי יש כאן שפיטה על-ידי העיתונות ופגיעה בזכויותיו של הנאשם.
רוב הדוברים, המזדהים כל-כך עם סבלו של קצב וחרדים כל-כך לחזקת החפות שנפגעה, הם שלא במקרה גברים. דומה כי לרגע שכחנו שהקרבנות בפרשה הן יותר מעשר נשים, שעבדו תחתיו וסבלו לכאורה ממעשיו במשך שנים ארוכות. קצב הוא שהביא על עצמו את התגובה הציבורית התקשורתית - ובמידה לא מבוטלת גם המשפטית - בשל הכחשותיו הגורפות, הלפיתה שהוא לופת את קרנות המזבח של משכן הנשיאות וסירובו העיקש להתפטר ולהודות בטעויות ובמעשים פסולים שעשה. התעקשות זו הביאה נשים נוספות לבוא ולהעיד כדי לתמוך בא' האלמונית, שהנשיא ועוזריו עשו כל מאמץ להכפיש ולערער.
התנהלותו של הנשיא בפרשה היא מחפירה. הניסיון להפוך את א' לסחטנית, שקרנית, מופקרת ועבריינית, ובכך להרתיע נשים אחרות מלספר את סיפורן, הוא לא פחות ממפחיד. הנשיא ועוזריו מתנהלים כאחרוני העבריינים. העיתונות צהבהבה כרגיל, אך באופן בסיסי ממלאת את תפקידה במסירת מידע חשוב ומעניין על פרשה חמורה שהתגלתה כמעט במקרה, על התנהלותו של נשיא המדינה במשך שנים ארוכות.
אם צריכה התקשורת לעשות חשבון נפש, הרי שעליה לבחון איך זה שבמשך שנים כה רבות ידעו רבים בקרבה על מעשיו של קצב - ולא פרסמו דבר. השמועות לחשו סיפורים על עסקי הנשים, ואף לא אחד בתקשורת לקח על עצמו לבדוק את הסיפור ולחשוף את הקורבנות. גם לאחר חשיפת הסיפור, ולאחר שהכותרות זעקו את הבלתי ייאמן על אונס במשכן הנשיא, לא מצליחה התקשורת להפגין עוצמה של ממש. האגדה על כוחה העצום להרשיע ולחרוץ גורלות מתנפצת מול העובדה הפשוטה, שהתקשורת אפילו לא מצליחה להביא את הנשיא להשעות את עצמו או להתפטר. לא עוזרות הכותרות, לא עוזרים המאמרים ולא עוזר השכל הישר; הנשיא בשלו, וכולם יכולים לקפוץ.
התקשורת, ככלל, נתנה במה לכל אמירה של הנשיא, יועציו המשפטיים, אשתו ומשפחתו. חלק מהאמירות היו שקריות ונבזיות. ייתכן שחטאה של התקשורת הוא דווקא בבמה הבלתי מוגבלת שהעמידה לטובת הנשיא. כמובן שניתנה גם במה לסיפורן של חלק מהנשים שהסכימו לספר פרטים, וגם למידע שהודלף מהמשטרה. זהו תפקידה של העיתונות, והמדובר, לא לשכוח, באזרח מספר 1, שיש לכולנו עניין לגיטימי בחקירתו ובהתנהלותו. גם היום לא מאוחר מדי לומר לקצב שעליו להתפטר, ולתקשורת - שתמשיך למלא את תפקידה ולשרת את זכותנו לדעת. גם אם יש הזועקים עליה שהיא עושה לינץ'.
עו"ד ד"ר יובל קרניאל הוא חוקר תקשורת ומרצה במסלול האקדמי של המכללה למנהל
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר יובל קרניאל
פתאום הוא הקורבן: הנשיא ורעייתו
צילום: איי פי
מומלצים
