איש הנצח
האלבום המשולש של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע", מצליח לתעד באופן מעורר השראה רגעים נפלאים מהופעותיו של אחד המוזיקאים הגדולים שלנו, וגם מוביל אותם, ואת המאזין, אל הנצח
כמו בספרי הרפתקאות ישנים המתארים דרכים אל מטמון, נפרשת מפה מצדו השני של דף הקרדיטים. ישראל, המשורטטת בקו נאיבי עליז, משתרעת לאורכה ולרוחבה, עם ציוני דרך משיריו של אהוד בנאי - המקומות ששר עליהם ושהופיע בהם. כך, למשל, מופיעים בצפון "טבריה על המזח", בדרום נמצא "לב מדבר", במזרח נחל זוהר ובמערב "ים הזמן" מהשיר "בגלגול אחר". כלי הרכב שמבצע את המסע מצויר אף הוא על המפה, ואפילו הפרחים בצד הדרך.
אלבומו החדש של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע – סיבוב הופעות מקומי", גדוש, אך באותה מידה מותיר מרחבים של שטח ושל זמן. שלושה דיסקים, שנמשכים ביחד יותר משלוש שעות – משך הזמן שבו מתחוללת הופעה טיפוסית של אהוד בנאי.
להבדיל מסטריליות האולפן המבוקרת, הופעה חיה מתקיימת בשטח, וככזו היא מתיזה חופש וסוערת מהתרחשות. החיות הזו, שנלכדה בתוך הדיסקים כדי להשתחרר בשטח הפרטי של המאזין, לא נפגמת גם כשנותרו ממנה רק הקולות. עדיין אפשר להריח מתוך השירים המושמעים את דריכות האוויר, את זיעת היציאה אל הפועל ואל האור ואת התרגשות הקהל - השותף לחוויה לא פחות מזה שיצר אותה. "יש לכם עוד כוח? אתם בסדר"? שואל אהוד בנאי אחרי "נגעת בצמרות העצים" (שיר 6, דיסק 3), וזוכה לתשובה חד משמעית - מחיאות כפיים נלהבות.
רגעים גדולים של חסד
בנאי עצמו הוא המוקד של כל ההתרחשות, ובו זמנית מתגלם באמצעות שיריו גם בקהל המגוון שלו, עד לאחרון פריטיו. הוא גבר צעיר עם "שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד" ("הכנאפה מתוקה"), וגם הילד בן השלושים ש"עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא" ("מהרי נא"). הוא אסתר מהשיר "אסתר", העלמה מ"הכוכב של מחוז גוש דן", "סו שחזרה להיות שרה" מ"ברוקלין" והאישה ש"יש לה פה גדול והלב הרבה יותר" מ"פלורנטין". הוא גם דייגו הטייס ("רוחות הצפון"), "איש ציפור" שנוגע בקצה הרקיע ("בוא הביתה"), וכמובן "שמאלני, ימני ודו מיני, איש פשוט ואלמוני" ("בגלגול אחר").
אהוד בנאי ונגניו המשובחים – גיל סמטנה (שגם הפיק מוזיקלית את האלבום), נעם הלוי, ניצן חן רזאל, דודי לוי, נושי פז וערן פורת – שומרים לאורך שעות על רף נגינה גבוה במיוחד, וזה אינו נשמט מהם למרות התנאים הבלתי נשלטים שבהופעה חיה (מדובר בעצם בשילוב של כמה הופעות, בין 2003 ל-2005, שאוחדו באופן משכנע ואותנטי להופעה מייצגת אחת). למרות שלכל אחד מהנגנים נוכחות מורגשת ונבדלת משל עצמו, כולם ביחד מתמזגים לצליל אחד חם שמשמש מצע נעים וחזק לקולו ולאישיותו של בנאי. נגינת כולם מוקפדת, אבל זורמת בחופשיות ומפנה מקום לספונטניות מאולתרת, שופעת המצאות יצירתיות כמו למשל ציטוט מנגינת "התקווה" בסוף "עיר מקלט". האנרגיות העזות ממלאות את הכניסות והיציאות של השירים, דרך פתחים מהסוג של הרווח בין "בוא שוב לנגן הלילה" ל"שיר געגועים" ("דוד ושאול"). האנשים שהשאירו מראש את לבם פתוח, זוכים אף הם בעוצמה הזו, שנכנסת לתוכם ומחדשת כוחות.
אז מה בעצם חסר? כל מה שלא נמצא. היכן השיר "הופעת מילואים", הנוגס ונוגש גושי כאב ישראליים מתוך הנפש האוזלת? ולאן נעלמו "ילדי הלילה", שגם ככה נוכחותם חמקמקה ומדוע נעדרת "שעה של מיסתורין"? מתברר שאי אפשר לרצות את כולם ותמיד יישארו מאוכזבים. וכך, המושלמות לא תהיה מושלמת. תמיד יישאר חיסרון, והוא יכאיב, אך בכך גם יעורר למלא אותו.
"אני יכול לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות", אמר לי פעם אהוד בנאי בראיון. אבל למה בעצם לוותר על אחת מהאופציות, אם ניתן לשלב את שתיהן? האלבום "ממשיך לנסוע" מתעד באופן מעורר השראה וכבוד את הפלא בהתרחשותו, אך גם בהישארותו הנצחית.
