לאוס: ארץ נולדה מדרקון

לסווַאנַה יש ראש גלוח לחלוטין, שלא אופייני כלל לבני הגזע שלו, שחורי השיער החלק. לילה אחד, כשהיה עוד קטן וחי בכפר ב"רמת הכדים" שעל גבול וייטנאם, נשמעו בחוץ קולות מחרידים של נפץ. הוא ידע מסבתו את הסיפור כיצד באו האנשים לעולם. סבתו סיפרה שגופו של דרקון מזהב השחיר, התעוות, התפתל והרעיש את מוסדות היקום. חושך ירד על הארץ והדרקון פער את לועו. מתוך אפילת הלוע פרץ זרם אדיר של מים, הציף את היקום ושכך. או אז נח הדרקון, גופו הזהיב, השמש עלתה על פני העולם וייבשה את המים. רק פס מים אדיר זרם במרכז העולם, חום ומהיר, אך רוגע.

לאוס. מתוך גדות הנהר בצבצו ועלו בני האדם (צילומים: ספי בן יוסף)

מתוך הבוץ שעל גדות הנהר בצבצו ועלו בני האדם, מהם שהחלו מיד לשתול אורז בתוך הבוץ ומהם שנסו במהירות מן המקום, עלו אל ההרים והיערות, נבלעו באפלולית ומשם הגיחו רק כדי להילחם עם אנשי הבוץ. אלה כאלה קראו לנהר "האם הגדולה" (בשפת לַאו טונג, שהיא בת רחוקה של תאית - "מה קונג").

כך בריאתה של לאוס. לא בפי כל שבטי לאוס אומנם, אך די בסיפור כדי לייצב את הקשר של בני הארץ אל המרחב הגדול והריק שתוחם את גבולותיה.

סוואנה הילד היה משוכנע שהנה הנה הסיפור ששמע לפני השינה קם ומתממש לעיניו, אלא שהרעם היה של מפציצים אמריקאיים. סבתו ואביו נעלמו בהפצצת הלילה ההוא. למחרת נשרו שערותיו השחורות וסוואנה גדל יתום וקירח.

גודלה של לאוס כשל בריטניה, ומספר אוכלוסיה קטן בהרבה מאוכלוסיית ישראל. עמק הנהר מעובד והרי אַנַאם מכוסים בג'ונגל. לשבטי הלאו אין מכנה משותף, למעט ציון אב קדמון מקובל, מאי-שם בדרומה של סין, לפני כ-1,200 שנה. רבים מבין השבטים כלל לא יודעים את סודות הכתב, כך שחלק מהם בכלל לא יודעים שהם שייכים לעם שנקרא במערב "לאוס‭."‬

שפות השבטים שונות ונבדלות זו מזו, והאירועים המסעירים שעברו על ארצם מאז מלחמת העולם השנייה - המאבקים האימפריאליים בין צרפת ליפן, המחתרות שקמו אצל השכנה וייטנאם, מלחמות הודו-סין, הצרפתית והאמריקאית - נוגעים רק לאינטלקטואלים שבעיר, לרושמי הרשומות ולתלמידי היסטוריה מן המערב. בלאוס עצמה חיים בקצב השפל והזרימה של המקונג, בלוח הזמנים הבלתי משתנה של הג'ונגל, בדמדומים של חילופי התרבויות האיטיים מאנימיזם לפוליתאיזם שַמַאני ולבודהיזם, ובמהלומות הגורל המזומנות לאזרחים בצורת מלריה, רעב או שיטפון. בין לבין ניתכו ההפצצות מן האוויר, שבזמנן האמריקאי לא היה לבני הארץ מושג על מה ולמה הן ניחתו.

המזמין והמקבל

מעגלי החיים בלאוס סגורים בתבניות שנוצקו כך שהזר הבא בשערי המדינה אינו יכול לחדור בעדם. מקדשים חרבים בג'ונגל, מקדשים מפוארים בלב משכנות העוני של ויינצ'יאן הבירה, דרכים מאובקות ומרוסקות, לוח זמנים שאינו לוח זמנים - כל אלה הם רק חלונות קטנים אל האמורפיות שבה פלט באנחה שותף משועשע למסע: "לא חשוב מה שאתה מזמין, חשוב מה שאתה מקבל‭."‬ גם זה בתנאי שקודם שהזמנת שילמת, ותוך שאתה מקבל אתה חייב לגלות סימנים של רצון טוב, כלומר לשלם שוב...

דוגמה? בפונדק של שוק, אפוף זבובים ומעולף מחום, הזמנו כמנה ראשונה מרק דגים, כמנה שנייה מחרוזת צפרדעים שמנות שדי באחת מהן כדי להאכיל נער מקומי, ולקינוח פאפאיה עם קוקוס רך. תוך חצי שעה עלתה על השולחן קדירה ענקית, שקיטור השאול הגיח ממנה. מעולם לא ידענו, גם אחרי שטרפנו את כל תכולתה, מה היה שם בפנים.

חלונות קטנים אל תרבות אמורפית

הנחת היסוד שאי אפשר להתבלבל בין צפרדע לפאפאיה או לטעות בין קוקוס למרק דגים, הופרכה מניה וביה. התערובת המהבילה שקיבלנו לא ניתנה לזיהוי, הייאוש שלנו לא ניתן למדידה והחיוך הנעים שבו הביע המלצר את חוסר הבנתו המוחלט לבעייתנו הפך את הרעב לגורם היחיד שהכריע בשאלה - לאכול או לא. כלומר, באמת לא חשוב מה שהזמנת, חשוב מה שקיבלת.

המפציץ כמשל

בראשית שנות השבעים של המאה שחלפה, האמריקאים עוד נלחמו בוייטנאם. חיילי צפון וייטנאם הסתננו דרומה, אל מדינת הבובות המערבית והמושחתת, בדרך הג'ונגלים הארוכה שנקראה על שם מנהיגם, "דרך הו צ'י מין‭."‬ חלק מהדרך עבר בג'ונגלים של לאוס, והאמריקאים שפכו עליה אלפי טונות של פלדה רותחת, כפרס על המחסה שהוענק לצבאות וייטנאם.

עד היום עוד לא קם מנהיג אמריקאי שיודה כי אכן "הפצצות קיסינג'ר‭,"‬ שר החוץ של ארצות הברית בשנות השבעים של המאה הקודמת ואחיו של חייט צמרת תל-אביבי באותה עת, התקיימו באמת. כנראה גם אין צורך. ברמת סיינג קווַאנג שבמרכז לאוס יש מקבץ של אלפי מכתשים שנוצרו בשל פצצות שהוטלו על ידי מפציצי 52־B ענקיים, בדרכם מווייטנאם בחזרה אל בסיסם בתאילנד.

הפצצות הרסו עיירות וכפרים, שרפו שדות ויבולים והעבירו לעולם שכולו טוב כמה אלפי איכרים, דייגים וציידים - צאצאיהם של אלה שעלו מתוך הבוץ אשר נוצר אחרי שהדרקון פלט את זרם הנהר החום.

איזשהו הומור שחור מגן על השפיות של האיכרים

איזשהו הומור שחור מגן על השפיות של האיכרים, שהפצצות החריבו את עולמם. מחלק מהמכתשים הם הכשירו מאגרי מים לשדותיהם, מקשוות מכלי המצרר הכשירו עמודים לבקתות הקש שלהם, מפצצות המצרר עצמן עשו כלי בית ומטבח ובנו עיירה חדשה בסיינג קווַאנג, במקום זו שחרבה. ליתר ביטחון הקימו בה מקדש עם פסל בודהא גדול. להתפלל צריך, שהרי אולי יגיע שנית יום שאינטלקטואל ליברלי נוסף מן המערב יאבד את עשתונותיו ובשם המלחמה הקדושה למען החירות האנושית וההומניזם המערבי שוב ישלח מפציצים כבדים נגד הכפריים.

ההומור השחור, או הדטרמיניזם המוחלט, הם כנראה אלה שעומדים מאחורי שם העיירה של פליטי ההפצצות. אותו מקום נמצא במרחק 52 ק"מ מהבירה ויינצ'יאן, ובעל ההומור היה זה שטבע את שם העיירה, 52־‭,B‬ והנציח את הזוועה המעופפת הזו בבשר נפגעיה.

מי שנלחם על קיומו, בשיטפון, ביער, במלריה, בחום המתיש של השמש, במות ילדיו אחרי לידתם, בזעם הרוחות והשדים הממלאים את עולמו - אינו חומל על מאום. אנחנו, שרוקנו את ארצות המערב מהצומח ומהחי שהיה בהם והפכנו את חיינו לאותות מחשב אלקטרוניים ולערוצי תקשורת בין-לוויינית, ומצרים על כל חיית בר לכודה ועל כל גזע עץ מן הג'ונגל שנכרת ומובל אל הנהר. אנשי 52-B לא. הם כורתים וצדים, לוכדים ואוכלים, מוכרים וקונים את מה שעולמם נותן להם. אפילו יצוד כל איכר וצייד מלאוס ציפור נדירה וזוחל נכחד אחד ביום, ואפילו יכרות כל "יליד" עץ גדול אחד מדי יום, לא יוכלו כל איכרי לאוס וציידיה לפגוע בעולם החי והצומח של הג׳ונגל שלהם באותו שיעור הרס של פצצת "דלק אוויר" אחת, או של מטח אחד של נפל"ם מן הטכנולוגיה המערבית.

אנשי הבוץ. לא יודעים שהם שייכים לעם שנקרא במערב "לאוס"

וכך, באין חמלה בלבם, באים איכרי לאוס וציידיה אל השוק של 52־B וקונים ומוכרים חיות, שחלקן כבר שוכנות בספר האדום של ארגוני שמירת הטבע המערביים כ"חיות בסכנת הכחדה‭,"‬ חלקן כבר מדווחות כ"נכחדות‭,"‬ וחלקן עוד לא מוכרות כלל לחוקרי המערב.

באפלולית של אחר צהריים סגרירי אחד עמדתי עם סווַאנַה בשוק של 52־‭.B‬ לבו של השוק כבר דמם ועשרות עגלות רתומות לסוסי פוני קטנים ועצבניים נשאו בחריקות את רוכליו מן המקום. בפינת “הבשר האסור‭,"‬ מטעמים של שמירת טבע וסביבה כמובן, נותרו נשים צווחניות לבתר פַּנגולינים, לשחוט קופים זהובים, לשסע איילוני מושק וזאבי כיס ולנקר גידים לכוחים וללטאות ולעופות צבעוניים. שני גברים לבושי בלואים, כמו שרק לענייה של לאוס יש, עישנו עלה ירוק מגולגל ושתו אלכוהול, שעורבב בו דם משל חיה כלשהי שהנשים טרחו בשיסופה. עוד גבר נותר לאכול את הבשר.

שאלתי את סוואנה אם נעשה כאן משהו כדי להסביר לציידים את חשיבותה של שמירת הטבע בעולם. הוא הביט בי בעיניו הסדוקות, משך באי-נחת את הכובע על קרחתו וחייך כדרכו בעת שהיה נבוך. סוואנה אמר שלא רק שהציידים אוכלים ושותים את החיות, הם גם מתכסים בעורן וטוחנים לרפואות את עצמותיהן ואת שריונותיהן. אבל, המשיך, אף לא אחד ממבצעי הטבח בעולם החי של לאוס זרק מימיו פצצת תבערה על ילדי ניו יורק, ואף לא אחד מאלה שילח אי-פעם אש מן האוויר או רעלים כימיים בשדות הדגן של נברסקה ושל מינסוטה.

• מתוך ספרו של ספי בן יוסף "לא תמיד לא בכל מקום"‬ (הוצאת כרטא) שיראה אור בקרוב. קטע נוסף מהספר יתפרסם כאן מחר (יום ד').