שתף קטע נבחר

  • מרושתים
 

איך הרשת מעצימה את הרגש

דווקא באינטרנט רבים נפגעים הרבה יותר קשה ודווקא באינטרנט קשה להתגבר ו"לעבור הלאה", בגלל המסר הכתוב שממשיך ומתקיים ולא נעלם

זה בסדר להיעלב באינטרנט (וכיף לשמוח). פסק-דין שהתקבל לאחרונה בארה"ב שעל-פיו נענשה קשות מישהי שהעליבה ופגעה בבבלוג שלה במישהי אחרת (ולא מדובר על עבירה על חוקים של הוצאת דיבה או פגיעה בפרטיות), הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה. לא, לא מדובר הפעם על התנהגותה הבעייתית של הפוגעת, אלא דווקא על הנפגעת.

 

לכל מי שמשתמש בפורומים וחדרי צ'ט מוכר המצב שמישהו מעליב, מתחכם, פוגע, מתחזה "בצחוק", משתמש בשפה פוגעת – ואחר-כך הוא אומר "אוי, שטויות, זה רק אינטרנט. מה את/ה עושה מזה עניין? את/ה לא יודע/ת מה זה אינטרנט? מה את/ה, ילד קטן?" בצורה דומה, כולנו מכירים את ההרגשה של שמחה, התלהבות, הנאה, סיפוק למקרא דבריו של מישהו ברשת, בכתבה באתר, בהודעה בפורום, או בפוסט בבלוג.

 

האנונימיות (ועוד כמה גורמים), המשמשת כמסכה מגינה, מאפשרת לאנשים שפגיעה בזולת "עושה להם את זה" להסיר מעצורים, להתנהג ללא חשבון – מה שהם לא יעזו לעשות בציבור ובסביבתם הפיזית. יש אמנם כאלו המתעלמים או מקטינים בעוצמת הפגיעה, אבל רבים נעלבים בעליל, לוקחים ללב את הפגיעה בצורה ובמידה דומה למה שהיה קורה להם בסביבה הפיזית באותן נסיבות, למרות שגם הם לאו דווקא מזוהים.

  

אבל אנחנו לא רק נפגעים, אלא גם שמחים, שמחים לאיד, נהנים, מקנאים, מתמוגגים, נגעלים, מתענגים, מתרגזים, ומתאהבים בסייברספייס. כמובן שאלו רגשות אמיתיים לגמרי, כי הם אותנטיים לנו לחלוטין מבחינת החוויה האישית, אם כי ה"הגיון" שלהם, הבסיס עליו הם נשענים, עשוי להיות שקרי או מוטעה לחלוטין ובעיקר – הזוי: יציר הדמיון שלנו.

 

מדוע זה ככה?

ובכן, לגבי רוב האנשים אין שום קשר הכרחי בין תחושת פגיעה ועלבון, או התאהבות ושמחה, שהן חוויות רגשיות סובייקטיביות לגמרי, לבין העובדה שגרמה כביכול תחושות אלו...כמה גורמים עשויים להגביר או להחליש את עוצמת הרגש, כמו הסיטואציה (במצב פרטי או בציבור), אם זה בכתב או בעל-פה, או אם זה מתרחש בסביבה הפיזית שלנו או בסייברספייס.

 

גם תכונות אישיות שונות, כמו רגישות, עשויות לחזק או למתן את הרגשות. אבל החוויה הרגשית הבסיסית מתקיימת בעיקרה בשל תהליך פנימי של קליטה חושית, עיבוד מידע בעזרת ידע שנצבר אצלנו (למידה, זיכרון), סוג הצרכים האישיים המאפיין אותנו ועוצמתם, ועוד. זהו תהליך פסיכולוגי טבעי שבדרך-כלל אינו מודע ואינו נשלט ומבוקר על-ידי בדיקות הנסמכות על הגיון או עובדות, ומה שחשוב לענייננו – העובדות הן לא העיקר בו.

  

רגשות באינטרנט 

בעצם, רבים מאיתנו מכירים היטב את הסיטואציה שרגש מתפתח בתקשורת מקוונת הרבה יותר מהר ובעוצמה הרבה יותר חזקה מאשר בתקשורת של פנים-אל-פנים. זה נכון לגבי עלבון, פגיעה, או קינאה (קראו עדות של גולשת), כמו גם לגבי התאהבות (על כך נכתב בהרחבה בספרו של פרופ' אהרון בן-זאב "אהבה ברשת"), רחמים, או אמפתיה.

 

בשנים האחרונות עסקו בנושא זה מספר מחקרים פסיכולוגיים שהגיעו להסברים ומסקנות מעניינים, כשהגורם המרכזי שמספק את ההסבר הוא שכאשר אנחנו שוהים בסייברספייס אנחנו יותר מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו, לדמיון שלנו, לצרכים ולמאוויים שלנו. במצב כזה סף התחושה והחוויה נמוך ועניינים ש"לא היו מזיזים לנו" בסיטואציה פיזית פתאום הופכים למשמעותיים, בעלי עוצמה והשפעה – לטוב או לרע, לתחושת הנאה ועונג וגם לחרדה או כעס.

 

העובדות בסייברספייס עמומות, מטושטשות, לא שלמות הדמיון שלנו משלים את החסר (בתהליכים פסיכולוגיים-דינאמיים מעניינים לכשעצמם) ויוצר את "תמונת המצב" (כאילו) שאליה בעצם אנחנו מגיבים רגשית. העדר המרכיבים הלא-מילוליים של התקשורת (חיוך, תנועת יד, מגע-עין, הנהון, תנוחת גוף) מטשטשים עוד יותר את המצב שאליו אנחנו מגיבים, כשאנחנו (בדרך-כלל ללא מודעות) מפרשים את המסרים המילוליים ו"מלבישים" עליהם הרבה דברים שבאים מאיתנו – ולא ממישהו או ממשהו אחר.

 

במקרים רבים – אנחנו יוצרים במו מוחנו הקודח את הדמות בה אנחנו מתאהבים או עליה אנחנו כועסים. אני מכנה את זה "רגשות פנטום". לגבי התאהבות, או קשירת יחסי-זוגיות, יש הטוענים שזה דווקא תהליך עדיף, כדי שלא להתפתות ליופי חזותי ולהתאהב בקנקן ולא במה שבתוכו.

 

באינטרנט נפגעים יותר

כדאי שנזכור שתגובה למתיחה, התחזות או שקר באינטרנט עשויה להיות לכן חזקה מאד, אצל רבים, הרבה יותר מאשר למצבים דומים בסביבה הפיזית. זה מסביר את הכעסים העצומים של גולשים במצבי תסכול ותחושת רמייה, כמו למשל במקרה העצוב והמחריד (הנה ביטויי הרגש שלי!) שארע בפורום התמיכה בסרטן, בפגיעה (שרבים "לא מבינים" אותה) שיוצרים טוקבקים מגעילים, החוויות הרגשיות הקשות שמביאה "בריונטיות", או הנזקים הרגשיים (והאחרים) שמביאים מעשי קונדס ורוע של בני-נוער.

 

לומר למישהו "עזוב, זה רק אינטרנט" אינה רק תגובה לא אמפתית, לא רגישה ולא מתחשבת, אלא פשוט נעוצה בהנחה מוטעית מיסודה.

 

בעצם, דווקא באינטרנט רבים נפגעים הרבה יותר קשה ודווקא באינטרנט קשה להתגבר ו"לעבור הלאה", בגלל המסר הכתוב שממשיך ומתקיים (ולא נעלם עם שוך גלי הקול), בגלל העדר האפיונים הלא-מילוליים של התקשורת (שעשויים לרכך מילים), בגלל העדר ההמשכיות שעשויה להבהיר ואפילו להביא להתנצלות, ובעיקר – בגלל המחשבות והדמיון שעובדים בקצב מוגבר במצב הסייברספייסי העמום... ודווקא באינטרנט אפשר ליהנות משיחה פתוחה וכנה עם אדם זר, להתענג מסייברסקס בחוויות מיניות מדהימות, או לחוש חוויה אלוהית של עזרה לזולת במצוקה.

 

לבלוג מרושתים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרופ' עזי ברק. לחצו על התמונה לביוגרפיה
מומלצים