הנשים שקופות בתל-אביב
שיעורן מקרב המונצחים בשם רחוב ממחיש את חומת הזכוכית, שמקיפה אפילו את מעוז הליברליות הישראלי
השבוע פרסמה עיריית תל-אביב מודעת ענק בעיתונים, ובה רשימת 93 אישי ציבור חשובים שזכו כי ייקרא על שמם רחוב. המדובר ב"חלוצי היישוב ובוניו, אנשי רוח ותרבות, היסטוריונים, רבנים ומדענים", לשון המודעה. כמה נשים נכללות ברשימה המפוארת הזאת? שש בלבד.
האם באמת לא מצא רון חולדאי אף לא אשה אחת נוספת הראויה לכבוד הזה? היכן הן חברות המועצה? איפה יעל דיין ולאן נעלמה יועצת ראש העיר לקידום מעמד האשה, רותי סופר? איפה כל בעלות התפקידים המנהליים? הדובר הסביר לי כי הציבור אשם, משום שהציבור הוא שפונה לעירייה וממליץ על מועמדים ראויים. פשוט, לטענתו לפחות, לא היו די המלצות על נשים. זהו אם כן אתגר לארגוני הנשים: הרימו עוגן והתחילו להגיש בקשות כאלה - קצת מרפקים בתור הזה לא יזיקו.
פעם, במהלך לימודי הרנסנס והברוק, שאל אותנו הפרופסור: תגידו, לא נראה לכם מוזר שבכל ההיסטוריה של האומנות, אין לומדים על נשים אומניות? מובן שתמיד היו גם נשים פורצות דרך - במדע, בתרבות, באומנות ובספרות, בפוליטיקה, במהפכות ובכל תחום חשוב אחר. הבעיה הייתה ונשארה, מיהו זה הכותב את דפי ההיסטוריה? מיהו הנותן שמות לרחובות העיר? ולמה תמיד עשיית הנשים נותרת שקופה עד בלתי נראית?
שקיפותן זו של נשים באה לביטוי בדוגמאות רבות נוספות. למשל, כשאנו מעיינים במודעות על כנסים רבי חשיבות, כמעט תמיד הרוב המכריע של הנואמים הם גברים, ולא שאנחנו לא יודעות לדבר כשצריך. אז למה זה מרגיש כאילו עושים לנו טובה ומקשטים את הפאנל בגברת אחת כדי לצאת ידי חובה? ולמה, ככל שהכנס יוקרתי יותר - כמו למשל בקיסריה או בהרצליה - עוד הולך וקטן אחוז הנואמות?
לתומי חשבתי שתל-אביב היא עיר אחרת, שהכל בה שואף לסובלנות והומאניות. אלא שמתברר שחומת הזכוכית מקיפה גם את העיר ללא הפסקה, את מעוז הליברליות הישראלית, ואם שם אין לנשים אפילו עשרה אחוזי ייצוג בהנצחה - אין פלא שבשאר הארץ, המצב גרוע אף יותר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
