מסע בזמן: מורנסי לטוקיו

לרוב תושבי העולם המערבי פחות מארבע נקודות חשמל בסלון זה לא הגיוני, ואם אין מים זורמים במטבח אז אי אפשר להמשיך לחיות, ובלי כסף ממש אין מה לחפש פה.

ורנסי. שיעור בהיסטוריה (צילומים: תומר ברדה)

מבחינות רבות ההתקדמות אל העתיד נמדדת על פי שיפור איכות החיים ואורכם, כששני אלה תלויים במידה רבה בעושרה של כל מדינה. כך שהעולם הוא מקום שבו, כשאין כסף, אין התקדמות. ובהודו, או לפחות ברוב הודו, אין כסף.

מבנים בני 2,000 שנה לצד טקסים דתיים בני אותו זמן. גופות עטופות בד הנישאות על גבי אלונקות עשויות במבוק עושות את דרכן דרך סמטאות צרות אל עבר המקום בו יישרפו. נזירים סגפנים, צלילי פעמונים מהדהדים ברחובות צרים, ריח הקטורות.

חוטי חשמל סבוכים בחוטי טלפון עוברים מצד לצד לאורך הרחוב, שלטי פרסום שצוירו ביד. הכביש לעיתים הוא ספק עפר, ספק כתמים של מה שהיה פעם כביש. כלבים מוזנחים לצד פרות שחוסמות הכל. מוניות מתקופת המנדט הבריטי לצד נהגי ריקשה עם צופרים בלתי פוסקים. המוני ריקשות אופניים.

אוכל וליכלוך, צבעים וריחות. הכל מהכל

שירותים ציבוריים, בארות מים, קבצנים קטועי איברים, רוכלים, חנויות ממתקים ששומרות על המתוקים בתוך צנצנות זכוכית, כדי חלב, מוכרי גז על אופניים, מוכרי קרח, מספרות רחוב, מוזיקה הודית קולנית ברמקולים מצפצפים, שוטרים משועממים עם מקל ומשרוקית, שווקים שקשה להגיד איפה התחילו ואיפה נגמרים, מאות דוכנים.

ועדרי באפלו שעושים את דרכם אל נהר הגנגס כדי להצטנן מהחום מוצאים עצמם חולקים את מי הנהר יחד עם הודים שבאו לשם אותה מטרה.

עוצמת המראות, הקולות, הריחות והטעמים לא מותירה מקום לאדישות. ההשתייכות הפתאומית להיסטוריה, נותנת למראות נופך בלתי נתפס.

בחזרה לעתיד

נחתתי בשדה התעופה "נאריטה", עברתי את פקידי ביקורת הגבולות שהיו מנומסים, מצוחצחים ועם מדים מעומלנים. שלטים באנגלית כיוונו אותי דרך טרמינל מטופח לכיוון אזור איסוף המזוודות בנמל התעופה הענקי. מסועים חשמליים, פסלי שיש מרשמים, תמונות שמן עצומות וחפצי אמנות מהתרבות היפנית השרו אווירה של דייקנות, סדר, עומק תרבותי ועושר כלכלי. כל הדרך למזוודות קול נשי רך הזכיר בכריזה שמפוזרים טלפונים במקרה שאזדקק לסיוע, הסתכלתי ימינה רק למקרה שאצטרך, והוא באמת חיכה שם - טלפון עם שלט ליד שאמר: "צריך עזרה? אנא השתמש בי!"

טוקיו. מקדשים נקיים וסדר מופתי

אולם מהרגע שעזבתי את הטרמינל של נמל התעופה, אנגלית הפכה להיות שפה נדירה ביותר. מצאתי את עצמי אל מול קיר עמוס מסכים עם מספר לא קטן של כפתורים ומעליהם מפות. הנחתי שזה המקום לקנות כרטיס לרכבת.

אני בקרון שקט, מצוחצח, יושב בכורסה מפנקת בדרך למרכז טוקיו, ועובר רגעים ראשונים של עיכול הזמן החדש שהגעתי אליו. אין יותר הודים, אין מיקוחים על מחירים, אין לכלוך, אין רעש, אין פרות קדושות.

אני יורד בתחנה המיועדת. המון אנשים. רובם מחויטים, לרובם תקועה סיגריה בפה וכולם הולכים מהר. אני עולה במדרגות מטפס אל כיוון היציאה. אני בחוץ. הטלפון של שדה התעופה שהציע עזרה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש. הרגשתי איך יותר מ-1,000 שנות התפתחות עוברות עלי ברגע אחד.

גורדי שחקים עצומים בגובהם, מסכי פרסומת וטלוויזיה ענקיים תלויים על בניינים עשויים זכוכית, מסעדות הומות, אלפי חנויות, קניונים, מכוניות פאר, אורות מהבהבים, המוני יפנים לבושים במיטב המותגים העולמיים. והכל מאוד, אבל מאוד, נקי.

פחות צבעים, פחות רעש

נכנסתי למקדונלד'ס כדי להשתמש בשירותים. מיד כשפתחתי את הדלת, כל עובדי הסניף (כולל ההוא מאחורי הצ'יפסים) צעקו יחד: "הירשיימסה, קומבוואה" (ערב טוב, ברוכים הבאים). אני ממשיך לשירותים. בצד האסלה, על הקיר, תלויה קופסה עם כמה כפתורים: כפתור לבידה קר, השני לבידה חם, כפתור לקבלת זרם אוויר עדין בטמפרטורת החדר לצורכי ייבוש, כפתור להורדת מים, וכפתור נוסף שנועד לווסת את הטמפרטורה של מושב האסלה לימים קרים יותר.