"התבטלות נכלמת, מיוסרת"

אפתח בסיפור קטן על מוסף ספרותי אחד שבו הופיע פעם, בשכבר הימים, בנימה חמה של אהדה, צילום עטיפתו הטרייה של כתב-עת עברי כלשהו. ומעשה העטיפה כך היה: על נייר לבן וצח כשלג הופיעו, פרט לשמו של כתב-העת בלבן על גבי שחור, רק 6 מלים בשתי שורות קצרות מקבילות במרכז המעטפת - 2 בשחור למעלה בעברית, בסך-הכל "לשנה טובה", ועוד 4 בערבית ובתוכן זהה, "כל עאם ואנתום בח'יר".

היה זה אכן מחווה יוצא-דופן באקלים המקומי שלנו – ברכת "לשנה טובה" בעברית ובערבית על עטיפה של כתב-עת עברי – וראויה היתה ברכה כפולה זו להבלטה האוהדת שזכתה לה. מה עוד שצריך היה כנראה לחפש בנרות כדי למצוא מי שיפענח את המלים האינדאניות הפשוטות ויסביר ל"לבנים" אל-נכון את מובנן המפעים.

אף שעבר זמן רב למדי מאז אותו מעשה, שהצחיק אותי בשעתו, קם בי חשק להתייחס אליו מן הסיבה הפשוטה שבאחרונה נעשית שמחת-עניים עברית מסוג זה תופעה המתפשטת והולכת בזירה התקשורתית, הבידורית והתרבותית בעולמם של דוברי-העברית. פה ושם היא לובשת ממדים של אופנה (או מגיפה) דווקה משום שבידור, תקשורת ותרבות הופכים להיות כלים שלובים, מלים נרדפות - ואם תרצו: עיסה דביקה אחת - באותו עולם של דוברי-עברית. התופעה עצמה משקפת חילחול גובר של השפעות המוקרנות אלינו זה עשרות-בשנים על-ידי אמני הלקאה-עצמית, סוכני הכאה-על-חטא, מפיצי "אינדולגנציות" (שהן כתבי-מחילת-עוונות) הפועלים (ודאי בבלי דעת) בשירותם של מי שממילא קצה נפשם בעצם קיומה וקוממיותה של הוויה לאומית-תרבותית עברית (הללו בוחרים להגדירה כ"ישות ציונית"), ושאיפתם הרצינית (והצינית) לראותה נמקה בייסורי מצפון – בטרם תוכרע בכלי-נשק להשמדה המונית.

הנה כך אני מסתכל ורואה על שולחני ספר שירה עשוי להלל, פרי עטו של משורר ותיק ומשובח שרבים מוקיריו ושוחריו בתחומי "הקו הירוק". כוונתי לקובץ הקרוי "שירים" מאת טאהא מוחמד עלי. הקובץ הוא דו-לשוני, עברית (משמאל) מול ערבית (מימין). המקור הערבי הוא של טאהא, והמתרגם הוא אנטון שמאס, שאין מיטיב ממנו לתרגם ערבית (שירה כפרוזה) לעברית (כן גם להפך), ושהסתלקותו לארצות-הברית – מטעמים שלא זה המקום לבודקם – מכאיבה לי עד היום.

המו"ל הוא בית-הוצאה הקרוי "אנדלוס", הפועל זה שנים במסירות-נפש – או אף בעקשנות ובהתמדה – להוצאת תרגומים עבריים של ספרות כתובה ערבית, בעיקר בידי ערבים ישראלים או פלשתינאים, וקצת בידי לבנונים ואחרים. אך יותר מן המאמץ שהושקע בתרגום השירים ובהוצאתם האנינה והמוקפדת, יותר מתוכנם הנוסטלגי הדווי של השירים צובטי-הלב (שעניינם באבלו של המשורר על עקירתו בעודו ילד מכפרו ספוריה-היא-ציפורי שבגליל התחתון בשנת 1948 אל העיר נצרת, מרחק רקיקה בקו-אוויר מן הכפר האבוד. ובהערתי זו אינני בא להקל ראש חלילה בכאב שנכרך באותה עקירה), בשמה של ההוצאה טמון העוקץ המקשר אותה לתוכנם של השירים הללו, והמחבר אותה לנושא שבו אני מבקש לגעת פה: נושא ההתבטלות-העצמית הנכלמת, המיוסרת, של רבים מטובי העודרים בשדות התרבות העברית בדורותינו.

אין ספק שלגבי רוב קוראי השורות האלו "אנדלוס" הוא קיצור של אנדלוסיה, שמו של גליל כליל-יופי בדרומה של ספרד, אשר בקורותיו בימי-הביניים קשור במידה רבה גם תור-הזהב של יהדות ספרד, תור-זהב המעלה בדמיוננו ציור אידילי של שיתוף תרבותי יהודי-ערבי. מכאן, אגב, שמה של "התזמורת האנדלוסית", שהוקמה פה בארץ לטיפוח המורשת המוזיקלית של יוצאי צפון-אפריקה. אבל בערבית "אנדלוס" הוא לא רק שם חבל אחד מחבלי ספרד אלא ספרד כולה קרויה כך. ב"שיח" ההיסטורי-המדיני הערבי, ובזה של האסלאם הלוחמני בן-זמננו, שם זה מביע את הכמיהה לכיבוש מחודש של ארץ שאבדה לו לאסלאם הערבי ב-1492, ובמובלע אף לחידושה של התמודדות על אירופה (!). בשכבר הימים היה מודענו מועמר קדאפי מדבר על כך בלשון התגרות מפורשת, והמתנבאים ברוחו של בן-לאדן ממשיכים בכך גם כיום. ודרך-אגב: משורר ערבי נחשב ואהוד מבני ארצנו אף הגדיל באחרונה לדבר ברוח זו על "עולם שידבר ערבית".

האמנם "רק" מתוך אותו רצון-שבהתבטלות לשאת חן בעיני המוכים והעשוקים משנת 48, ואולי מתוך תמימות או היתממות, או מתוך בורות בל-תסולח, נבחר השם הזה דווקא להוצאה הצנועה והנלבבת?

אין לחשוש מישראל

ברוח זו של תהייה אני מבקש להוליככם מכאן אל "פסטיבל העוד הבינלאומי", שיוזם כמדומה "בית הקונפדרציה ע"ש קלמן סולטניק", המוכר כ"מרכז למוזיקה אתנית ולשירה" בירושלים, וזאת בתמיכת מינהל-התרבות, המסופח עתה למשרד המדע, התרבות והספורט. הפסטיבל גופו ייערך בחודש הבא משך שבועיים ימים בירושלים עד שיעבור לנצרת, לשלושה ימים נוספים, אך ההכנות והפירסומים מתנהלים זה זמן-מה בתרועה ובקול שופר.

הפתיחה תהיה "מחווה לסייד דרוויש", המתואר כחשוב שבמלחינים הערבים במאה הקודמת, "ורדי של מצרים... שגדולי הזמרים שרים עד היום משיריו", והאירועים שלאחר-מכן יוקדשו ל"עוד אנדלוסי", ל"מוזיקה צופית פרסית", ל"עוד ופיוט" ול"רוק כבד בשילוב תפילות ופיוטים", ומופע אחד יביא את "קול הארמנים", שלמרבה השמחה מתברר שגם הם אין העוד זר להם לגמרי. ואם אין די בכל אלה, יוקדשו מופעים גם לזכר פריד אל-אטרש ("המשורר הנדיר, המוזיקאי העצוב"), לאל-מותנבי ("המתחדש הנצחי"), ל"שירי-עם פלשתיניים", ל"מחרוזת משירי 3 הדתות"- ואולי כדי לא להגדיש את הסאה החד-צדדית, תיכלל בתוכנית גם "שחרית" משירי אבן עזרא.

ולא אכחד מכם שמפי השמועה אני למד כי הילולה דומה, אם גם בהיקף מצומצם יותר, מזומנת אף לתושבי תל-אביב והסביבה, הודות להכנסת-האורחים של מועדון "צוותא" המוכר והחביב, החוגג עתה חמישים שנה לקיומו כבמה של תרבות מתקדמת, אחוות-עמים ושלום, נושאים שתמיד היו "תקינים פוליטית" ותמיד היו בראש מעייניו של המועדון. 50 שנה של אהבת-שלום הן כשלעצמן יש בהן מטעמו של השלום הנצחי והשראתו של המנוח עמנואל קאנט!

למען הגילוי הנאות, כמקובל בימינו אלה, הנני להעיד בזה על עצמי שעוד משחר נעורי היו שלעגו לי בשל "פחיתות טעמי המוזיקלי", מפני שבניגוד לחברים(-ות) טובים(-ות) בני-גילי, שאהבו להשתבח בהאזנה לתקליטי מוזיקה קלאסית, אהבתי אני לשמוע מוזיקה ערבית ומיקצבים ערביים (בייחוד בשירי-עם של פלאחים ורועים, אך לא רק), כולל נגינות עוד וקאנון ודרבאכה - אם אתם יורדים לסוף דעתי. ולימים, כאשר כבר קמה לנו מדינה, וכל דבר ערבי נחשב פסול ופחות-ערך, הייתי אני משתדל להיפנות בימי-חמישי בערב ולשמוע לפחות לחלק מתשפוכת הזמר השבועית המסורתית של אום כולת'ום בקול-קאהיר, לתמהונם או אף למגינת-לבם של שכנים וידידים.

למען הגילוי הנאות אוסיף ואתוודה שמשחר נעורי שמעתי ערבית, למדתי ערבית, אהבתי ערבית, ואף שלפי הלהג של ימים אלה נמצאתי "בצד הימני של המפה הפוליטית", הרי מאז ומתמיד הגעתי בנקל לשפה משותפת, גם בצד האישי והרגשי, עם דוברי ערבית. אגב: בפעם הבאה שבה יזדקקו בהיכלי ספרות ושירה תל-אביביים, או ב"תיאטרון הערבי-עברי" ביפו, לפיענוח והבנה של טקסט ערבי כגון "כל עאם ואנתום בח'יר", אשמח להציע את שירותי.

אבל דווקא בגלל הנתונים האלה אני סולד ונרתע מהעמדת-הפנים הפטרונית, האוהדת ומתעניינת כביכול, ביחסם של חוגים מסוימים, ולא זניחים, בין "החבר'ה הטובים" לכל נושא (בייחוד בצד ה"תרבותי") שאפשר לגלות בו התבטלות, צדקנות, ותרנות, התחשבות ו/או סתם התחסדות כלפי ערבים "משלנו" או "לא משלנו".

וכשאני קורא שבאחד מנאומיו האחרונים הצהיר הנשיא אחמדי-נג'אד שמדינת-ישראל גמורה כבר למעשה ואין לחשוש מפניה, אני מתחיל לחשוב שאולי יש בו חוכמה וראיית-הנולד יותר ממה שאנו מייחסים לו.

יכול מאוד להיות שהוא מסיק מסקנות מן הדיווחים (המגיעים אליו ודאי למכביר) על גילויים מן הסוג הנדון כאן בתחומי התרבות, הבידור והתקשורת של ישראל.