לא להדוניזם הזה פיללנו
"ספר התענוגות" מאת עמוס קינן נחת בשנות השבעים אל האתוס המיליטריסטי של כובשים מרוצים מעצמם. לא היתה זו נאיביות, אלא כמיהה לאיים זעירים של עונג פרטי. ההוצאה המחודשת של הספר מומלצת לאנשים שמחפשים עונג שאינו כרוך בגיהוץ כרטיס אשראי
כש"ספר התענוגות" של עמוס קינן יצא לאור לראשונה, עדיין היו קוראיו בניה של אומה מיוסרת מרגשי-אשם קולקטיביים, חיה במיתוס של צניעות מופלגת: המיתוס היה ככל הנראה כיסוי אידאולוגי לחיים נטולי-עונג, ועימם הכחשה גורפת של עצם הצורך לנשום אוויר, להתרווח, לחשוב מחשבות איכותיות של פנאי. טלוויזיה עדיין לא מילאה אז את לילותיו של הבורגני הישראלי העמל, ובשבתו על הבלקון בגופייה למשחק פוקר של ערב קיץ, יכול היה לעלעל בקנאה, בגעגועים, באנחה ובהתפעלות בספר שהציע לו טעמים וניחוחות של מקומות רחוקים. פאריז. סין. עשבי תיבול מן הגליל. אהבות אסורות. נערות שממתינות מאחורי דלת, שכל אדם צריך כמוה: דלת שתיפתח לו בשיטוטיו בלילה. כמעט ארבעים שנה אחרי, כשהספר רואה אור שוב, עדיין צריך אדם שתהיה שם דלת.
את תמונת הזמן המדויקת מסכם עמוס קינן, שהיה אז נסיך בעייתי של העיתונות והספרות העברית, ב"נעילה", הנה כך: "ביום אחד בחודש יוני 1967 חזר המחבר, כמו כולם, מן המלחמה. אז ישב לו בבית והתחיל לחשוב כמה החיים יפים, בעצם. ומפה לשם, עלה בו הרעיון – למה לא לכתוב ספר על החיים היפים, ועל הדבר היפה בכולם, הלא הוא התענוגות. וכך, מאז, יום יום, בעוד האלבומים וספרי המלחמה ממשכים להרוות את השוק היגע ובעוד הנקרופילים מרעיפים עליו נקרולוגים, חשב במחבר שבעצם הוא יצא למלחמה כדי שיוכל להישאר בחיים, ולהישאר בחיים כדאי, כי אז יכול אתה ליהנות מיין טוב, וממרק חם, וממוזיקה על חוף הים, ומאישה, ומדג בתנור" – כמה פשוט וכמה לא מובן בשעתו, לפני כמעט ארבעים שנה.
אל תוך האתוס המיליטריסטי של כובשים מרוצים מעצמם אבל חסרי תרבות פנאי של עונג, נחת הספר היפה הזה בשעתו כתשדורת מיקום אלטרנטיבי, טוב ונעים יותר. קוראיו הוזמנו לחצוב לעצמם רגעים של מחשבה, של בטלה טהורה, של נחת רוח שאינה תלויה בקיומו של ממון רב או ברצון להוכיח משהו לשכנים. לפני כן, לא נראו כאן ספרים כאלה: שילוב משובב נפש של הגות אופטימית ושל אהבה עצומה לבני אדם, לנופים – ולאוכל.
כמיהה למשהו שלא עלה יפה
יש מי שיזכרו את הספר משום שבצד הטיעון בדבר חשיבות הבטלה, מצאו בו את המתכון הטוב הראשון שקראו מימיהם לשרימפס. או לנתח של חזיר. או לארנבת, לגולש, לכרישה ברוטב וינגרט. באותה עת, אפשר היה למצוא המלצות לייצור פשטידות חסכניות ודרכים יצירתיות לכבס תרנגולות בתוכנית לעקרת הבית ובעיתונות. במידה לא מבוטלת, "ספר התענוגות" ניבא והטרים את בואו של ההדוניזם הגורף אל תרבות קטנה ולוחמת: אבל כשמתבוננים בספר היום, ברור שלא זה ההדוניזם שעמוס קינן כיוון לו.
ב"ספר התענוגות", אלומת-התבלים שאדם משליך אל סיר המרק שלו צומחת בגינתו או בעציצים על המרפסת שלו, ולא מגיעה באריזה סטרילית והרמטית ממדף מתפקע באריזות כמוה. את ההקשבה שהוא מטיף לה צריך למצוא בתוך הנפש פנימה, ומתוך שיש לנפש הזאת זמן לשוטט ולהיות חלק מן "התיאטרון של החיים".
נאיביות? לא, גם לא בחלוף השנים. הדבר האחרון שאפשר לומר על כתיבתו של קינן, בין אם ההדוניסטית בין אם האפוקליפטית, הוא שהיא נגועה בנאיביות. יש בה כמיהה למשהו שלא עלה יפה בתרבות שלנו: ליצור עבור הפרט איים זעירים של עונג פרטי, שאינם נסמכים על אופנות או חרדות, שהם שווים כמעט לכל נפש, שהם מסוכים בטעמה המתוק, המשכר, של תחושת חירות אישית. זהו התבלין החשוב ביותר באלומה של "ספר התענוגות". הזמן לא מקהה את עוזו וחריפותו, והזמן רק מאיר את גחמנותו האינטליגנטית והמחוייכת של הכותב, ואת שפתו הנפלאה: בעיתונות או בספרות, איש לא כתב כאן מדויק ונקי כמוהו, בעברית מרהיבה של חולין ומתוך כבוד לכל רובד של השפה הכתובה והמדוברת, מתוך בחירה מודעת בלשון-של-בני-אדם, בלי מליצה ובלי תפארת מיותרת. יופי של ספר לאנשים שבין זפזופי-שלט שואלים את עצמם, לאן הלכה החירות, ואם עוד ניתן לחוות עונג שאינו כרוך בגיהוץ כרטיס אשראי. אפשר וצריך, חיוני אפילו, כתב עמוס קינן באופן שרק הולך ונהייה יותר משכנע.
"ספר התענוגות", עמוס קינן, זמורה ביתן
