אפריקה ישראל

לפגישה עם קרין מגריזו התייצבתי עם דף שאלות שכמעט ולא זכו להישאל. מגריזו התגלתה כהרבה יותר קלילה מהתדמית הספק צינית, ספק קרירה שנוצרה לה, לפחות בקרב כמה קודקודים בברנז'ה. העובדה שעברה מאות שעות מסך כמראיינת ב"ערב טוב עם גיא פינס" והעובדה שבימים אלה היא מגישה את תוכנית הסטייל "יופי של יום" (רביעי ושישי, 09:00 בבוקר, ערוץ 2) הופכת אותה למרואיינת שמנסה להוביל את הראיון למחוזותיה, מגישה את התשובות שלה ערוכות, מסודרות ועם פאנצ'ים קומיים במקומות הנכונים. ברגעים הפחות נוחים לה היא לוקחת את הזמן, שותקת, מתחמקת ומגישה תשובה מצונזרת. בפעמים אחרות היא זורמת ומפתיעה בכנות נוגעת.

"דמיינתי שאוכלים אותי נחשים כל לילה". קרין מגריזו (צילום: עידו ברלד איתי רזיאל) 

להבדיל מהמרואיינת הממוצעת, שממנה צריך לחלוב מידע על הפרויקט האחרון שבו השתתפה ואותו היא מחויבת לקדם באמצעות חוזה יחסי ציבור שכופה עליה להשתמש בכל ראיון שתיתן שבע פעמים במילה "מהמם", עם מגריזו זה היה די קל. במשך ארבע שעות ארוכות היא נידבה מרצונה את כל הפרטים מהמסע שלה ושל יעל בר-זוהר לאפריקה במסגרת סדרת הדוקו/ דרמה/ תעודה/ ריאליטי (בחרו את המילה האהובה עליכם) "פעם בחיים" (לשעבר "החיים על פי Y", החל מ-29.10 ב- yes ישראלי) שמפגישה ידוענים עם מצבים רחוקים והפוכים מחייהם. החוויה "העוצמתית" כדבריה, שחוותה שם, התובנות, העובדה שכמעט ואיבדה את חייה (נתון שגורם להפקה עונג עילאי ובשר ליחסי ציבור פומפוזיים תחת הכותרת "קרין כמעט מתה באפריקה") וסיפור האהבה המקומי שחוותה שם, גורמים לה לפתוח את הפה ולא לסגור אותו. בין השאר כי עד היום היה אסור לה, על פי החוזה, לדבר על כך עם איש. "הכל התחיל לפני חצי שנה, כשקיבלתי שיחת טלפון עם ההצעה לנסוע יחד עם יעל למסע באפריקה ולחיות בשבט שאף אדם לבן לא ביקר בו. הדבר היחיד שאמרו לנו היה שאנחנו הולכות לגור עם משפחה מקומית במשך שבועיים".

ומה עבר לך בראש כשהגיעה ההצעה ההזויה הזו?

"דמיינתי שאוכלים אותי נחשים מדי לילה. תבין שאני אפילו לא מסוגלת לראות נחש בטלוויזיה. הדרישה היחידה שהיתה לי מההפקה, שסירבה לומר לנו איפה נישן ולאן נטוס, זה שיארגנו לנו אוהל סגור מלמטה. לא ידענו כלום, אתה קולט? אפילו לא ידעתי מה לארוז לשם".

לפחות ידעת שעל נעלי עקב ושמלות של אושידה אפשר הפעם לוותר.

"לגמרי. יצא גם שיעל ואני השלמנו את הציוד אחת של השנייה. ליעל ישנו ריטואל שכל בוקר היא לוקחת תרופות סיניות וכל מיני שיקויים, והיה לה תיק גדול של תרופות עם כל מה שרק אפשר לחשוב עליו. יעל היא אחות בנשמתה".

ומה את הבאת בתיק?

"פינצטה ופצירה", היא צוחקת.

כלומר, היא היתה איכילוב ואת הסופרפארם.

"בערך. למרות שלא הבאנו איתנו איפור. הכל היה בנטורל".

אל יקל סלב במשפט "הכל נטורל". אחרי הכל מדובר בצמד נשים שיודעות היטב את חשיבות המאפר הצמוד, הסטייליסט ותוכנת הפוטושופ. לזכות מגריזו ובר-זוהר, שנמדדות בשוטף כנערות זוהר/ מנחות טקסים נוצצים/ דוגמניות וכוכבות מדורי רכילות, ייאמר שלהיפרד מסט האיפור האישי, לחשוף נמשים ושקיות מתחת לעיניים, זהו צעד אמיץ לא פחות מלישון עם נחשים. בעיקר כששלוש מצלמות מתעדות כל רגע נתון כדי שלא לפספס את הדרמות האנושיות שיתחוללו במפגש בין האנשים הלבנים לאנשים השחורים. הדרמה אגב, החלה הרבה לפני המתוכנן. "כשהטיסה לאתיופיה התחילה, הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שהנה סופסוף יש לי זמן לישון אחרי שבועיים של לחצים וחרדות מהנסיעה, ואחרי שבקושי ישנתי ואכלתי בגלל אי הוודאות של 'לאן נוסעים'. הייתי כל כך עייפה שלקחתי כדור נגד מלריה, כדור טבעי לשינה וקפה, ותוך כמה דקות נכנסתי להזיות מטורפות. כנראה בגלל השילוב של הכל והמצב שהייתי בו".

מצאת את עצמך צועקת "בולה בולה, הנה אני באה" באמצע המטוס?

"הרבה יותר גרוע. התחלתי לצעוק ליעל שישבה כמה מושבים לפניי, התחלתי לגעת באוויר, אמרתי 'איזה יופי של פרחים יש פה', וסיפרתי למפיק שהייתי דיילת, אבל שבחיים לא ראיתי מטוס כל כך יפה. אמרתי לו 'תראה איזה טוסיקים חמודים יש פה'. הוא נכנס להיסטריה ואני נקרעתי מצחוק. אחרי כמה דקות נרדמתי והתעוררתי באתיופיה. אתה מבין את הטירוף? ככה המסע התחיל".

משם זה רק הלך והידרדר. או השתפר. תלוי באיזה מצב אתם אוהבים לראות את המפורסמים שלכם. מה שהתחיל כחוויה מרגשת ומאתגרת ("עשינו פיפי בשיחים וחיינו בתוך חרא של פרות"), מפגש עם תרבות חדשה ("הגענו לסוף העולם"), וחיות טורפות ("בשלב מסוים הבנתי שאין לי מה לפחד מנחשים כי הסכנה האמיתית היא ההיפופוטמים"), הפך לכמעט אסון. מיקס הרגשות שנע בין שמחה, ציפייה, עצבים וחוסר סבלנות על הנסיעה אל השבט, שארכה שתי יממות, השתנה בהתלהבות ברגע שנחתו בפתחו של שבט ההאמר שהסכים לאמץ את בנות ישראל הלבנות והכשרות. "ככל שהתקרבנו לאזור שבו השבט חי, הכל נהיה יותר ויותר פרימיטיבי. הגענו לעולם אחר. הרגשתי כמו בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק. הגענו לאזור בקתות וכולם התגודדו סביבנו כשאנחנו לא מבינים אותם והם לא מבינים אותנו. מאותו רגע ההפקה התנתקה והתעלמה מאיתנו והיינו צריכות להסתדר בתנועות ידיים ובאנגלית, לא שמישהו יודע שם מה זה אנגלית. הרגשתי בסרט. היה המון רעש וכל הילדות והנשים התחילו פתאום לרקוד במעגל סביבנו".

זה בטח היה ריקוד "הנה הקניות מהסופר הגיעו, עוד רגע נכניס אותן לסיר הבישול".

"בשניות אתה קולט אילו פערים מטורפים יש בינינו לביניהם. למשל לנשים שנשואות שם יש במקום טבעת על היד, קולר ברזל על הצוואר, ואם היא נשואה ליותר מגבר אחד, מה שמאוד מקובל שם, יש לה כמה קולרים כבדים על הצוואר. בכלל הנשים הן אלו שיוצאות שם לעבודות פיזיות בזמן שהגברים נשארים בבית. בשלב מסוים היה המון רעש סביבנו, הילדים התחילו לבכות כאילו נפלו מולם חייזרים, וההיסטריה היתה בעיצומה. נגעו לנו בנקודות חן, בוורידים, בשיער ואז הכרנו את המשפחה שלנו: האבא באטי, שהוא הצ'יף של השבט, אמא נייטי, ועוד מלא ילדים שחלקם ספק שלהם וספק לא".

את התמונות המרגשות שבהן האב המאמץ של מגריזו מנקה את פניה בידיו ומתחייב לדאוג ולטפל בה כאילו היא בשר מבשרו, מה שגרר ממנה בכי מתפרץ, תוכלו לראות בפרקים הראשונים של הסדרה, כמו גם את מה שקרה ביום המחרת ואיים לעצור את הצילומים. בבוקר השני בשבט התעוררה מגריזו עם כאבי בטן חזקים שהפכו לחום גבוה וגרמו לה לאיבוד ההכרה. את התמונות שבהן היא מטופלת בבית חולים שדה מאולתר בתוך אוהל ישן, מחוברת לאינפוזיה התלויה על ענף עץ (!!!) , לגופה מוחדרים נוזלים לא מזוהים, עיניה נפוחות ואדומות מחוסר שינה ובכי, כשהיא נושמת בקושי רב כשזבובי ענק מהלכים על פניה ומסביבה נערכים טקסים אפריקאיים היא טרם ראתה.

את היית לגמרי גמורה.

"האמת שמהרגע שהתחיל לעלות לי החום אני לא ממש זוכרת מה היה שם. זאת היתה מין הזיה, כשמדי פעם אני פותחת את העיניים ורואה מזרק נשלח לכיוון הישבן שלי. אני זוכרת ששמו לי קומפרסים קרים על הראש, ופעם אחת כשפתחתי את העיניים ראיתי בעיניים של הצלם שהוא מרחם עליי. כל הזמן עבר לי בראש 'מעניין אם חטפתי מלריה ואף אחד לא מספר לי'. חשבתי גם על זה שאולי אני הולכת למות, ולא נפרדתי מאנשים. אבל בעיקר חשבתי 'יו, אני הורסת את ההפקה, אני הורסת את הסרט'. הרגשתי הכי איומה".

לא היה שלב שרצית לקום ולהגיד "קאט! אני מחזירה לכם את הכסף שאתם משלמים, רק תקחו אותי הביתה?"

"לא היה לי את הכוח. לא יכולתי להוציא הגה. לא יכולתי לדבר ברור. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה 'אני צריכה להתאושש מהר בשביל הסרט', וכל מה שרציתי זה שיחת טלפון אחת לבכות לחברה הכי טובה, אבל לא הצלחתי להוציא את זה אפילו מהפה. זה רק חלף לי בראש".

קבעת כבר תור לפסיכולוג? לא יהיה לך קל לראות את עצמך בטלוויזיה, ובטח לא במצב גסיסה.

"קבעתי", היא מחייכת. "אבל אני שמחה שמה שהיה שם לא היה מבוים. הכי רציתי להיות אני. רציתי שאם אני צוחקת שזה יהיה אמיתי ושאם תהיה סיטואציה שאני אבכה אז שזה גם יהיה אמיתי".

ולא היו לך חששות לצאת משעממת או לחלופין שיעל בר-זוהר תגנוב ממך פוקוס?

"לפני שיצאתי למסע דיברה איתי חברה שלי שאמרה לי: 'אני מכירה אותך ואני יודעת שאת רוצה לדעת הכל. את קונטרול פריק. אבל תהיי את. אל תפחדי לצאת פרינססה. אל תפחדי להתלונן ואל תפחדי לקטר'. את המסר הזה לקחתי איתי למסע. החלטתי שלא אכפת לי שאנשים יראו אותי בכל מצב. מקסימום אני אקבע דעות שיש עליי, ובמקרה הטוב אפתיע כמה אנשים".

איך היה לחיות עם יעל בצמוד למשך שבועיים?

"מרתק. אני הרי מכירה את יעל מרחוק הרבה לפני שפנטזתי בכלל להיות בטלוויזיה. סקרן אותי להכיר אותה. העיתונאית שבי רצתה לשאול אותה כל כך הרבה שאלות. גיליתי שיעל ואני דומות בהמון דברים אבל גם שונות בלא מעט דברים. אני מאמינה ששתינו באות מאותו מקום של לאהוב ושיאהבו אותנו. מה שהיה מוצלח בחיבור שלי אליה הוא שגיליתי שהיא בן אדם אוהב, מלטף, רגיש ועמוק. יעל לקחה את המסע הזה בצורה של כיף. של הפי. כאילו זה טיול אחרי צבא. כשראיתי אותה לוקחת את זה למקום הזה אמרתי לעצמי שגם אני צריכה לזרום עם זה".

וזה היה קל?

"לא ממש. אחרי הכל גיבשתי לעצמי כבר סוג של חיים מפנקים. זה לא כמו בגיל 18 שהיו זורקים אותי לטיול והייתי אומרת איזה כיף, העיקר שאני נוסעת לטיול. כן היתה לי חסרה הניאגרה והאמבטיה שלי, והודיתי יותר מפעם אחת לחברת החשמל על כך שהם קיימים. שמחתי על זה שיש לנו טלוויזיה, וכל הזמן חשבתי מה הם עושים שם בשביל להעסיק את עצמם?".

ומה הם באמת עושים בשביל להעסיק את עצמם?

"כלום. בימים הראשונים העברנו שעות מלהתלהב מכל דבר חדש שראינו, מהאנשים, מהטקסים והמקום, אבל אחרי כמה ימים כבר חיכיתי שירד האור ויבוא החושך. את הזמן הפנוי בלילות העברתי בעיקר בשיחות עם יעלי".

ממש אחוות בנות.

"אם אני אגיד לך שהכל היה מושלם, אשקר. היו גם רגעים פחות קלים. אחרי הכל, אנחנו אנשים שונים. היה למשל מקרה שהיינו מעורבות בטקס מזעזע שילדות בנות 12 חוטפות מכות איומות על הגב. זה אחד מעשרות טקסים שיש להם שם. אותי זה זעזע ויעל חשבה שיש בזה משהו מאוד מרגש. לא יכולתי להבין אותה. חשבתי שהיא עושה הצגה. כעסתי עליה כי אותי זה ממש החריד. אחר כך דיברנו על זה והבנתי שהיא באמת התרגשה מהטוטאליות של החיים שלהן".

היום אתן בקשר? אתן קורעות את העיר הגדולה?

"לא. זה היה ונגמר. החוויה הזאת תמיד תהיה משותפת לשתינו, אבל חזרנו לארץ ולכל אחת יש את החיים והעיסוקים שלה".

"בן אדם אוהב, מלטף, רגיש ועמוק". מגריזו עם בר-זוהר באפריקה (צילום: עידו ברלד איתי רזיאל)

מגריזו שבה לארץ עמוסה בשלל תובנות שאספה מהמסע לאפריקה, שכוללות חיבה מיוחדת לחברת החשמל, אבל בעיקר תובנות אישיות שקשורות לחיים האינטנסיביים שאותם היא חיה ("הדבר הכי טוב שקרה לי שם הוא שבפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי 30 שנות קיום, באמת התגעגעתי לחזור הביתה. פתאום הערכתי את הבסיס שיש לי פה - ממשפחה וחברים ועד הקריירה שנוצרה לי"). האנרגיה החיובית שאספה במסע עזרה לה להתנהל עם חזרתה לארץ בין שלל הפרויקטים שלהם היא מחויבת, מהגשת פינת סרטי וידאו ביתיים בתוכנית "פספוסים", פינת כתבות על מעשים ואנשים טובים בתוכנית של הדוד דודו בערוץ 10, וכאמור תוכנית הסטייל שמשודרת בערוץ 2. "פעם בחיים", שמצטרפת לזמן המסך הכללי של מגריזו, הופכת אותה בימים אלו לדמות שחולשת במקביל על לוחות השידורים של שלושה מגופי השידור הבולטים במדינה.

את לא חוששת מהבחירות שלך, כמו השתתפות בתוכניות ריאליטי?

"תאמין לי שאמרתי הרבה פעמים לא להרבה מאוד כסף, למרות שמצד שני אני לא אכחיש שגם צריך להתפרנס. אני בנאדם שעובד מאינטואיציות. כשהתקשרו אליי והציעו לי את 'פעם בחיים', זה היה נשמע לי מגניב והלכתי על זה. אי אפשר לפחד מלעשות טעויות. אחרי 'The Show' שלא שרד, אמרתי לעצמי טוב שהיה וטוב שנגמר. היתה לי את החוויה שלי ואת מה שאני הרווחתי מזה".

מגריזו מודל "חזרתי מאפריקה" מנסה להיות יותר מפויסת עם עצמה, עם הסביבה ועם התעשייה. "אחד הדברים שסירבתי לקבל בשבט זה שהם לא מכירים את המילה 'אהבה'. אין להם כזאת מילה בלקסיקון. הכל שם נעשה מתוך שידוכים וכורח מציאות, ואני פשוט לא הצלחתי להבין את זה. נלחמתי בהם. ניסיתי להסביר להם שגם אם לא קוראים לזה אהבה זה משהו שקיים בין שני אנשים".

והם הצליחו להבין אותך?

"נראה לי שכן. היה חשוב לי להוכיח להם שאהבה זה דבר נפלא. בסוף הצלחתי, אחד מהם התאהב בי. זה היה סיפור מטורף עם לא מעט בכי ודמעות בסוף המסע, אבל אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו. זה משהו שיהיה בתוכנית".

ומה עם אהבה פה בארץ? תרשי לי להמליץ בחום על רן דנקר.

"לחיות עם עוד מישהו מוכר זה לא קל. אני אפילו לא מדברת על הסיקור היומיומי אלא על הפרידה. אתה עוד לא משלים עם עצמך שיש פרידה, וזה כבר בעיתון. אני בדרך כלל אוהבת להתנתק מהאקסים שלי ובתעשייה זה לא אפשרי. אני חייבת לומר לך שלהיות לבד זה נחמד. כשאני בזוגיות אני משקיעה המון המון בצד השני. לפעמים אני אפילו זונחת את עצמי לגמרי במהלך זוגיות וזאת אחת הפאשלות שלי. נחמד לי פעם ראשונה בחיים אחרי המון שנים להיות לבד. להיות מרוכזת בעצמי במובן החיובי של המילה".

אולי בכל זאת אני אכיר לך מישהו?

"ממש לא. לא עכשיו. אני יודעת שזה בנאלי אבל אני עכשיו בתקופה שבו אני מתחזקת ומגלה על עצמי המון המון דברים. כיף לי עם הלבד. באמת".

סל תרבות:

מה שמגריזו עושה בזמנה הפנוי

ספר: "הדרמה של הילד המחונן"

"ספר שקירב אותי הרבה יותר לאני האמיתי שלי".

טלוויזיה: "להתחיל מחדש"

"מעבר לזה שמדובר בסדרה שגורמת לי לצחוק ולהתרגש במקביל, היא מתעסקת בסיבוב שני בחיים, וזה תמיד מעורר בי אופטימיות לעתיד".

סרט: "השטן לובשת פראדה"

"רחוק מלהיות הסרט הכי טוב שראיתי, אבל אין ספק שמדובר בשעתיים של ניקוי למוח עם הרבה אופנה ומלא מלא נעליים".

מוזיקה: רוקסט

"כי הם פשוט אף פעם לא יוצאים מהאופנה".

• עוד בפנאי פלוס: כוכבי הילדים מתבגרים