הקרקס המעופף של מוני פייטון

מוזר - אולי אפילו מפחיד, אם אתה אוהד מכבי תל אביב - למצוא קווי דמיון בין קיץ 1998 לקיץ 2006. היותם הלפרין של אז היה עודד קטש, הטאלנט המקומי שהתעתד לצאת לאן.ביי.אי. נבן ספאחיה מודל 98' היה יורם חרוש, שנכנס גם הוא לעונה ראשונה כמאמן ראשי, אחרי שרוב השחקנים המרכזיים מהעונה הקודמת עזבו. המקבילה של סימאס יסאיטיס הליטאי היתה ניקולה לונצ'אר הסרבי, שחקן שולי בנבחרת גדולה שמגיע מהופעה באליפות העולם ומקיץ ארוך. אז רדפה מכבי במשך חודשים אחרי זר אתלטי, דייויד בנואה, החלה את האימונים בסגל חסר ובסוף התפשרה על ווילי אנדרסון. שמונה שנים מאוחר יותר זה קורה שוב, כשמאימוני הפתיחה נעדר מחליף למייסיאו באסטון. בנואה הצטרף בסופו של דבר באמצע העונה. גם באסטון יחזור?

העונה ההיא נפתחה רע ונגמרה רע, ולעונה הקרובה שמור עדיין הסיפור שלה, שעלול להיות דומה או דווקא להפתיע לטובה. אבל ההקבלה בין אז לעכשיו תופסת בכל מקרה, ומשתי סיבות. ראשית, קיץ 98' היה האחרון שלפני עידן פיני גרשון במערכת של מכבי תל אביב, וקיץ 2006 הוא הראשון בלעדיו (ובלי נציגיו עלי אדמות וממשיכי דרכו, דייויד בלאט ודן שמיר). ושנית, למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז ימי חרוש הלא עליזים, השאלה שעולה לנוכח ההתנהלות של מכבי בפגרה היא אותה שאלה: מי מנהל את הצד המקצועי של הקבוצה הזאת?

התחושה - שמתחזקת אחרי קיץ ארוך ומתיש, שבו שלוש מארבע ההחתמות של הזרים החדשים לא באו בקלות - היא שלמרות התדמית המאורגנת והמסודרת שיש למכבי בהרבה מאוד תחומים, יש חור שחור באופן ההתנהלות המקצועית שלה. ואפילו עם כל הנסיבות המקלות של המלחמה בלבנון, הפגרה האחרונה הדגישה את הקושי של המערכת להתמודד עם מציאות חדשה.

אז מי מזיז שם את הכלים על לוח השחמט, אם יש לוח כזה בכלל? האם מכבי תל אביב מתכוונת אי פעם ליישר קו עם העולם הגדול ולמנות מנהל מקצועי בשכר - או שהיא מעדיפה להישאר פקעת מצומצמת, דחוסה ומרוכזת של אנשים שהאינטרס שלהם הוא שמירת הכוח לעצמם? אחרי הכל, זה חתיכת כוח: לקבוע, לחתוך, להחתים, לשחרר, לבחור, לנהל מצב רוח של מיליוני אוהדים ולהיות מזוהים עם ההצלחות הגדולות ביותר של קבוצת ספורט ישראלית אי פעם.

זה בסדר, הוא משלנו

עם העזיבה של פיני גרשון (ודייויד בלאט לפניו), מכבי תל אביב חוזרת אחורה אל הימים שבהם זהותו של איש המקצוע הבכיר במערכת לא ממש ברורה - אלא אם אתם מחשיבים את מוני פנאן, אוהד שרוף בעבר ומנהל הקבוצה בהווה, לאחד כזה.

מי שעקב הקיץ אחר השתלשלות האירועים במכבי מבין שהגדרות התפקיד של פנאן מטעות ואינן מדויקות. עקרונית הוא מה שמכונה בעגה המקצועית טים מנג'ר, מנהל קבוצה, וכך הוא מוגדר גם ברשומות. בין שאר תפקידיו, ואני מונה כאן רק כמה מהם, הוא אוסף את השחקנים החדשים משדה התעופה כשהם מגיעים לארץ; הוא מוביל אחריו את החבורה המכובדת בדרך למשחקי חוץ כמו גננת, או כמו החלילן מהמלין אם תרצו; וכמו בטיול שנתי, הוא בודק את מספר הראשים באוטובוס בדרך חזרה למלון אחרי ניצחון בבולוניה או הפסד במדריד, כדי לוודא שאף אחד לא חסר. זה מה שטים מנג'ר צריך להיות: אחראי, מדויק, ערני, מסור ונאמן, ורצוי מאוד שיהיה אדם חם ואכפתי. ואם הוא גם אבהי וחבר טוב, זה בכלל רווח נקי של השחקנים והמערכת כולה.

"חלאס מוני. אמרת סלואו אחד, והשיר נגמר מזמן"

מהיכרות אישית ומדיווחים שיוצאים לעיתים תכופות מתוך המערכת עצמה, פנאן עושה את העבודה הזאת טיפ-טופ. אבל הוא גם, ככל הנראה, המנהל היחיד בקבוצה מסדר הגודל של מכבי תל אביב שלוקח על עצמו משימות מקצועיות לכל דבר ועניין - ובעצם מלביש על עצמו גם את תפקיד הג'נרל מנג'ר, המנהל המקצועי, שבינו לבין מנהל קבוצה יש (או לפחות אמור להיות) הבדל גדול. ולו רק מעצם העובדה שמערכות גדולות נוהגות לאייש אדם נפרד לכל אחד מהתפקידים.

ג'נרל מנג'ר מתווה מדיניות מקצועית. קצרת טווח, ארוכת טווח, לא משנה מה - אבל מדיניות. הוא בונה יחד עם המאמן סגל שחקנים שיש מאחוריו מחשבה וניסיון מקצועי. הוא מתלבט ומתחבט לגבי השאלת שחקן כזה, החתמת שחקן אחר או הצטיידות באחד שעשוי להצטרף לקבוצה בעתיד. הוא זה שמנהל שיחות עם סוכני השחקנים, מנהל איתם מו"מ ומוסמך לסכם חוזים. הוא זה שמקבל דיווחים מהסקאוטים הפזורים בשטח, וכשנחה עליו הרוח הוא גם יוצא לעת ערב ממשרדו המפואר וצופה בשחקנים בעצמו. הוא, בקיצור, האיש שאחראי על דמותה המקצועית של הקבוצה יותר מכל אחד אחר.

באן.בי.איי ממלאים את התפקיד הזה אנשים כמו לארי בירד, ג'ו דומארס, קווין מקהייל, דני איינג', ג'ון פקסון וג'רי ווסט. גם באירופה מנסים לחקות את הכיוון הזה, ובשנים האחרונות נותנים לשחקני או למאמני עבר להריץ את הקבוצות ולקחת עליהן אחריות מקצועית. זוראן סאביץ', פטאר סקאנסי, תיאו אליבגוביץ', פרדרג דנילוביץ', רוברטו ברונמונטי וארמיס נגליץ' - כולם שמות שעשו יותר ממשהו על מגרשי הכדורסל לפני שלקחו על עצמם את תואר הג'נרל מנג'ר.

במכבי תל אביב, כאמור, תחומי האחריות של הטים מנג'ר והג'נרל מנג'ר מיטשטשים ומתמזגים לאדם אחד - מוני פנאן. אותו אחד ששמעון מזרחי אמר עליו פעם ש"הוא ישב בשורת האוהדים המקורבים שמעל הספסל שלנו, והוא צעק הכי חזק, אז הורדנו אותו אלינו למטה". אני לא מכיר עוד מקרה כזה בקבוצות מסדר הגודל של מכבי.

האיש הזה, שישב פעם ביציע וצעק הכי חזק (שזאת הגדרה מעניינת ל"קילל את השופטים"), היה האיש הכי חשוב של מכבי תל אביב בקיץ שהיה. הוא יצא לראות את דוואן ואגנר באיזה ליגה מקומית בחוף המזרחי; הוא הסתובב לבד בארה"ב ואחר כך חבר למאמן נבן ספאחיה בליגת הקיץ בלאס וגאס; הוא דאג להחתים את להקת היהודים, רוברט רות'בארט והדונלד פייגן ההוא ששכחתי את שמו (דסטין וויליפג, אם אני מוכרח להמר) כממשיכי דרך אפשריים לאריק גינגולד ודייויד שטרנלייט. בין לבין הוא עשה, יש להניח, עוד אלף פעולות שאף אחד לא יודע עליהן. והוא גם לא שכח מהכובע של מנהל קבוצה: פנאן קיבל את סימאס יסאיטיס בשדה התעופה, ודאג שילבש צהוב לפני שהמצלמות ינציחו אותו בלי.

מה שנכון נכון: כל מי שעובר במכבי, משחקני הספסל ועד למאמנים, יוצא משם עם מחמאות מלוא החופן לפנאן. אבל נדמה לי שיש הבדל מסוים בין פנאן הטים מנג'ר, שהוא פנאן הקלאסי, המקורי, הפנאטי, המתבקש והנחוץ - לבין פנאן הג'נרל מנג'ר, שהוא בעיקר תוצר של התעקשות מערכתית כרונית וממושכת לשמור על הקלפים, כל קלף מכל סוג, קרוב לחזה. של סירוב לאבד את הלך הרוח המכביסטי לטובת אדם מבחוץ. אפילו לא לפיני גרשון, סמל ההישגיות, שרצה לסיים את קריירת האימון שלו ולשמש יועץ מקצועי במכבי תל אביב.

תחשבו על זה. באיזשהו מקום, מכבי היתה מוכנה לאבד את גרשון - שהביא לה שלושה גביעי אירופה וארבעה מעמדי גמר אירופיים וים תארים מקומיים - לטובת מתחרה ישירה ומסוכנת כמו אולימפיאקוס, במקום לשמור אותו אצלה במערכת. יכול להיות שההנהלה לא רצתה את שרון דרוקר, המועמד שפיני הציע כמאמן במקומו, אבל ישנם מספיק מאמנים טובים אחרים שהיו מוכנים לעבוד תחת ועם גרשון. זה לא עבד, כי במכבי מקובעים על דרך מסוימת. הדרך שמשאירה את ההחלטות בידיים של האנשים שעושים את עבודתם בהתנדבות וללא כל רווח, וגם לא מוכנים לשלם למישהו שעשוי לשנות משהו בעסק הפרטי שלהם.

ושהדובר ישתוק

בעצם, כשחושבים על זה בפרספקטיבה רחבה יותר, מוני פנאן לא המציא שום דבר. לפני 15 שנים (או כמה שזה לא היה) הוא נכנס לתפקיד של שמלוק מחרובסקי. ומה, שמלוק לא נסע כל קיץ במשך 20 שנה לראות מועמדים זרים ולדון איתם, וכל חורף לא צבט להם על הלחי וזרק להם מגבת על הספסל? שמלוק לא השמיע איזה בדיחה ממזרית, וביקש הנחה בעמלות מסוכנים יהודים בארה"ב? לא שמלוק ולא פנאן היו שחקנים או מאמנים בולטים, אבל זאת מכבי תל אביב וככה היא עובדת. וגם ב-2006 היא ממשיכה לעשות את זה כמו שהיא רגילה, אבל בהבדל אחד: עכשיו זה נעשה בניגוד לקו הכללי שהולך ומתפשט בעולם.

"חיבוק קטן אחרון והולכים 40 שנה אחורה, בסדר?"

אפשר היה לצפות לגישה מקצועית אחרת, מעודכנת. זה לא קורה, וספק אם יקרה. מאוד יכול להיות שבין הצלחה אחת לאחרת, עניינים של הגדרות ודרכי פעולה נדחקים הצידה - ולמכבי היו הרבה כאלה בשנים האחרונות. וככה, בתוך עידן אחר לגמרי, שבו היורוליג והתקשורת התרחבו לממדים מפלצתיים וקבוצות אן.בי.איי הפכו ליריבות אימון כמעט קבועות בטרום העונה, מכבי תל אביב שאחרי גרשון ובלאט מנהלת את עצמה מאחורי הקלעים קצת כמו שעשתה לפני 40 שנה, בימים שלמזרחי ושמלוק עוד היה באמת-באמת חשוב מה כתוב בעיתונים.

כן, התקשורת. אי אפשר בלי כמה מילים עליה, כי גם מההתנהלות של מכבי באספקט הזה אפשר היה לצפות לגישה נכונה יותר. 16 שנה עברו מאז שחשף שמעון מזרחי לאחרונה טור שיניים צחורות - או ככה לפחות אני זוכר את זה - כשעמד על במת הנאומים בבית סוקולוב, וכשאיש קונטיקט נדב הנפלד הגיח במפתיע מבעד לדלת הכניסה גיחך היו"ר הנצחי לעבר העיתונאים: "רבותי התקשורת, איפה הייתם כל הקיץ?". זה היה סוג של זריית מלח על הפצעים, של חגיגת ניצחון פומבית מול כל אלה שתמיד מייעצים למאמן ולשחקנים מה לעשות לאורך כל העונה, אבל לא יכולים לעמוד מול ההתנהלות של מכבי במחשכים. זה היה להגיד "הנה, הבאנו לכם את הנפלד על הראש ולכם לא היה מושג שזה הולך לקרות". אבל בעיני, זאת היתה בסך הכל התגאות בקיבעון.

הרבה שנים עברו, ובמכבי תל אביב יש היום תפקיד שנקרא קצין עיתונות - כי יצאה הוראה מפיב"א שתפקיד כזה הוא מחויב המציאות, ולא כי מכבי חשבה שהוא חשוב ונחוץ. אולי משום כך נעקרה ממנו כבר מתחילת הדרך הסמכות לשמש דובר אמיתי וכתובת יחידה לשאלות עיתונאים כדי לקבל אינפורמציה רשמית, במקום להטריד את מזרחי בכל שעות היממה. באמת, לא נראה לי שגם לנשיא צסק"א מוסקבה או אינדיאנה פייסרס מתקשרים עיתונאים מכל כלי התקשורת מבוקר ועד לילה.

עכשיו אתם מבינים איך קורה שבקיץ אחד נזרקים לאוויר 50 שמות של מועמדים זרים לשחק בקבוצה, ובטח עוד עשרה שמות של מאמנים? נכון שיש לזה קשר הדוק להתפתחות האינטרנט, ריבוי כלי התקשורת וגדודי העיתונאים הלא מיומנים, אבל זה גם חלק מעיקור תפקיד קצין העיתונות במכבי תל אביב. במקום לדבר באופן ברור ובקול אחד, מכבי מדברת בכמה קולות. אז היא מסתבכת אוטומטית בציטוטים סותרים - או שהיא לא אומרת כלום, ומשאירה מאחוריה יותר מקום לסימני שאלה מאשר לסימני קריאה.

לפחות מבחינה תקשורתית, קבוצה אחרת - קבוצה שעובדת על פי כללים והגדרות ברורים מראש לכל אדם ותפקיד - היתה מתמודדת טוב יותר עם בעיית 50 המועמדים הזרים. במקום זה שמענו את נבן ספאחיה, עוזרו גיא גודס וחלק מאנשי ההנהלה מצטדקים ואומרים: "מה אתם רוצים, אלה שמות שהתקשורת המציאה, על חלק מהם בכלל לא שמענו ועם חלקם האחר בכלל לא דיברנו".

קבוצה אחרת היתה מדברת בקול אחד גם לגבי נושא המלחמה בלבנון, שמנעה כנראה מזרים להגיע למכבי בשלבים מוקדמים יותר של הקיץ, והביאה להתפשרות על וויל ביינום ורודני ביופורד, שלא היו אופציות ראשונות. במשך הקיץ נשמעו בעיקר קולות שונים זה מזה של אנשים מתוך המערכת לגבי חשש (או אי-חשש) של שחקנים להגיע בגלל המלחמה, מה שגרם לדיס-אינפורמציה ורק הגביר את חוסר הבהירות לגבי דרכי העבודה של הקבוצה.

ברור לגמרי שריכוז סמכויות בידי דובר היה מנקה ומבריש את התדמית של מכבי, שבמשך כל הקיץ האחרון הצטיירה בכלי התקשורת ככושלת ושלומיאלית. הכותרות בישרו על עוד מועמד שחמק, ועוד מועמד שברח, ועוד מועמד שפוספס. וכאלה היו, כאמור, 50. ולא תהרגו אותי אם טעיתי בשניים, נכון?

מי שנדפק פעם אחת

בניגוד לתפיסה המקובלת, שמעון מזרחי לא עושה בכוונה לתקשורת. הוא גם לא מסרב לה. להפך: למרות מבטו העגום תמידית, יש לי יסוד סביר להעריך שהוא אפילו נהנה מאור המצלמות ומיפי המיקרופונים, אחרת הוא לא היה נעתר לכל כך הרבה פניות להתראיין. כהרגלו, עם זאת, הוא כמעט תמיד אומר את מה שהוא רוצה לומר, וכשלא נוח לו הוא לא מגיב ישירות לשאלה. וזאת לא יותר ולא פחות מאשר עוד היצמדות לקיבעון שמשאיר את השליטה - או תחושת השליטה - בידיו.

בסופו של דבר, מודרני יותר או פחות, מותאם לרוח הזמן או לא, הכוח תמיד נשאר בידיים של מזרחי, פנאן והצוות המצומצם שמריץ את מכבי תל אביב. מבחינתם, אם מה שמצליח במשך כל כך הרבה שנים הוא קיבעון, הם מוכנים להישאר מקובעים עד סוף ימיהם. מה שרק אומר ומדגיש שג'נרל מנג'ר לא יהיה במכבי גם בעוד הרבה שנים, אפילו אם פיני גרשון או דייויד בלאט יהיו מובטלים. וכל הטלפונים של העיתונאים ימשיכו לנחות על המכשיר הפרטי של מזרחי ופנאן באמצע הלילה. תבינו אותם: הם פשוט לא מסוגלים להיגמל.