על הריקבון
תמונה קודרת של המציאות העכשווית בישראל, מפיהם של שני חתני פרס נובל
פרופ' ישראל אומן ופרופ' אהרון צ'חנובר הם מדענים ישראלים חתני פרס נובל. המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הפגיש ביניהם לשיחה על שקיעתה ודלדולה של הרוח הישראלית והמנהיגות הישראלית. נפל בחלקי ללוותה: שיחה עמוקה, כאובה, קודרת, לעתים מפחידה ממש. מותירה את המאזין עם מעט מאוד תקווה ועם הרבה מאוד מועקה.
מדינת ישראל - אמרו שני הפרופסורים, הרחוקים זה מזה בדעותיהם הפוליטיות - הולכת בכיוון הלא-נכון. נסחפת בחשכה, בדרך לאבדון אפשרי. ולא בגלל אויבנו החיצוניים, רק בגלל עצמנו. אנחנו ומנהיגינו, או מי שמתיימרים להיקרא מנהיגינו. מפעם לפעם בתוך השיחה, בדברם על גורלה של ישראל ועל חידלון מנהיגיה, נשמעו צ'חנובר ואומן כמי שעוצרים עצמם מלבכות. שני מדענים דגולים, החרדים לעתיד מדינתם עד כדי ייסורי נפש.
אמר פרופ' צ'חנובר: "קיימת הידרדרות השכלתית בכל הרמות. אפילו אצל בעלי תארים אקדמאיים אני מוצא לשון עילגת, היעדר עומק תרבותי, בורות בהיסטוריה כללית ובתולדות עם ישראל. אנחנו זקוקים למוסדות השכלה גבוהה שבראשם מנהיגות סוללת דרך, והמנהיגות הזאת נעלמה. איפה הם אישי הרוח הדגולים מן העבר? אני רואה קשר הדוק בין שקיעת הרוח הישראלית לבין שקיעת המדינה. בלי מדעי הרוח ומדעי יהדות מפותחים, לא יתקיים מדע איכותי כלשהו במדינת ישראל. לא פיזיקה, לא כימיה, לא מתמטיקה ולא רפואה.
"זה שמדינת ישראל לא הפכה למרכז הגדול העולמי לחשיבה ולהיסטוריה יהודית, זו פשיטת הרגל התרבותית הגדולה שלנו. אם אין לנו פה, באוניברסיטה העברית בירושלים, את המרכז המוביל העולמי לחקר ההיסטוריה היהדות, זו הוכחה לכך שפשטנו רגל. מה שאנחנו רואים באוניברסיטאות הוא סימפטום של מחלה כבדה ומקיפה הרבה יותר, הייתי קורא לה אפילו מחלה ממאירה: דלדול הרוח. זהו סרטן שפשה בחברה הישראלית, בכל איברי גופה".
גם מן הצמרת השלטונית של ישראל לא חסרו השניים את שבטם. "הם עלובים", הסכימו. פירט פרופ' אהרון צ'חנובר: "זה ממש עלוב שאין שם אף אחד שמשרה איזשהו שאר-רוח. אין אף אחד שאתה רוצה לדבר איתו, שאתה רוצה לשמוע את רעיונותיו. למען האמת, אנשי האליטה השלטונית בכלל לא משמיעים רעיונות. הם חסרי כיוון, חסרי שיח, אין להם אפילו אג'נדה. הם משתמשים בכל מיני פעלים בשפה העברית - התכנסות, התפרקות - שהם חסרי פשר ומובן. ריקים מתוכן. ובמרכזה ניצבת לה בועת סבון שקרויה מפלגת קדימה".
אני ואפסי עוד
הפוליטיקאים, לדעתם של שני חתני הפרס, הכתימו בהתנהגותם את החיים הציבוריים. אמר פרופ' צ'חנובר: "יש לנו הנהגה המצויה כל הזמן בסימן שאלה מוסרי - אמון הציבור בה אבד לגמרי. מכל סמלי הלאום, רק ההמנון והדגל עדיין לא נתונים בחקירה של היועץ המשפטי לממשלה או של מבקר המדינה. כל הסמלים האחרים כבר נאכלו. לא מפתיע שהלכידות הפנימית של העם מתרופפת. לא האויב החיצוני מטריד אותי; אנחנו בעזרת טכנולוגיה וחוכמה נמצא לו מזור. מדאיגים אותי התהליכים בתוך החברה הישראלית עצמה. הם ההרסניים".
והוסיף את ביקורתו פרופ' אומן: "הבעיה היא לא עם השכנים שלנו, הבעיה איתנו, עם חוסר הסבלנות שלנו, עם האנוכיות שהתפתחה בקרבנו. סדר היום הלאומי שלנו השתבש; האינטרס הקולקטיבי נדחה לקרן זווית מפני האישי. מדינת ישראל ב-2006 היא משהו אחר לגמרי ממה שהייתה כשעליתי ארצה ב-1956, בימי מבצע סיני. היום כל אחד דואג קודם כל לעצמו, אני ואפסי עוד. זה אולי טוב ויפה למדינה כמו שוויצריה, אבל זה רע מאוד לישראל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו סדר יום אנוכי".
פרופ' צ'חנובר דיבר בכאב עמוק על שחיקת הערכים: "הורי באו לארץ כיהודים מפולין", סיפר, "מפני שרצו להקים מדינה שבה לא יקראו להם 'ז'יד'. מדינה יהודית בה יוכלו לחיות חיים חופשיים. הם ידעו לאן הם חותרים. היום הלכידות הפנימית שלנו מתפוררת, השסעים קורעים אותנו מבפנים. אני גדלתי לתוך ערכים ברורים, ולצערי אני רואה מסביבי את היחלשותם המתמדת. דווקא היום איבדנו את המטרה ואין לנו איש ליד ההגה. אני מצפה מראש הממשלה ומשר הביטחון ומהשרים כולם שיקומו בבוקר וישאלו את עצמם: אחרי חצי שנה בשלטון, מה עוללנו למדינה הזאת? האם השגנו ולו יעד אחד שהצבנו לעצמנו ולבוחרנו? זה הרי המינימום המוסרי המתבקש מהם. אני תוהה, איך הם יכולים לחיות בשלום עם הכישלון שיצרו במו ידיהם? אבל הם לא מתביישים כי לא אכפת להם. הם לא שמים עלינו".
שאלתי האם אנחנו נתונים בסכנה קיומית. פרופ' צ'חנובר: אני מאוד-מאוד פסימי. אני חרד לעצם קיומה של מדינת ישראל. הכל נראה פה חסר ערכים, זמני, מין טלאי על טלאי. טיח דק שיתפורר בכל רוח. אם לא נשתנה, לא נתקיים. אני אומר את זה בלשון מאוד ברורה. אם לא נשתנה, לא נתקיים. אנחנו נימחק מהמקום הזה". פרופ' אומן: "גם אני מאוד פסימי ומיואש. חסר לנו עכשיו הרצון להתקיים, חסרה הסבלנות להתקיים. חסרה הציונות ב-צ' גדולה. הפכנו לפוסט-ציונים, לאויב מספר אחד של עצמנו; כן, אני לא שוכח שזה הכל בגללנו. רק בגללנו. העם שלי פשוט השתגע".
תמה ולא נשלמה השיחה בין שני חתני פרס נובל, דגולי מדענינו. הם נפרדו בחיבוק, ואני ראיתי דמעות מצטברות בזוויות עיניהם.
עוד בבלוג: קובי אלכסנדר לא הופלל; הסלולארי דווקא כן
לפנייה לכתב/ת 
