למה אני לא אוהב את Pandora.com

הניסיון להפוך צלילים לנוסחאות החל קצת לפני קרן פלס. כבר בימי פיתגורס ניסו לתרגם דברים חמקמקים כמו אהבה,

מוזיקה, יופי ונטייה של אנשים עם שפם לפתוח במלחמה, למשוואות מתמטיות עם היגיון וחוקיות.

אבל למרות שהשאלה "מה זאת אהבה" חדרה לתרבות הפופולרית בעזרת מאות שירים גרועים, מהאדוויי ועד ריקי גל, השאלה, מהו להיט, או מדוע אנחנו אוהבים מוזיקה מסוימת, נשארה קינוח לא מושג למדענים.

בכל זאת, רק אנשים מיומנים מאוד יכולים למצוא הסברים הגיוניים לתופעות כמו בית הבובות ומקרנה. אבל בשנה האחרונה משהו קרה. אתרים שונים הבטיחו לנו שאם ניכנס אליהם, נבין מדוע אנחנו אוהבים שירים מסוימים ונכיר שירים דומים. פרויקט הגנום המוזיקלי, Pandora.com הוא האתר הפופולרי ביותר מהסוג הזה, אבל לצידו פועלים שירותים כמו LastFM, ו-Mystrands.

הרעיון פשוט מאוד: אתם מקליקים את שם האמן שאתם אוהבים, והמערכת מנתחת את הטעם המוזיקלי שלכם לפי מאות פרמטרים - ממספר הבתים בכל שיר ועד גודל הציפורניים של גיטריסט אהוב, ומתאימה לכם מדעית מאות שירים. יש רק חיסרון אחד: זה לא ממש מדויק. אם תספרו לפנדורה שאתם אוהבים את הביטלס, תקבלו שירים של קווין, אר.אי.אם והמי -— לא הלהקות הראשונות שעולות בראש כשחושבים על לנון ומקרטני. 

הטאג' מאהאל הוא מקדש אבנים

כמו כן, תגלו שאתם אוהבים את ארבעת המופלאים כיוון שהם "מערבים בין כלים אקוסטיים ואלקטרוניים, מנגנים בסולם

מאזורי עם דומיננטיות של שירה גברית, שרים על שברון לב ומנגנים סינקופה קצבית מתונה‭."‬ כל כך פשוט ומדויק שקשה להבין מדוע דני רובס לא עקף מזמן את פול מקרטני.

הניסיון להסביר מדוע מוזיקה היא טובה, בדיוק כמו להסביר מדוע בדיחה מצחיקה, הורג אותה מראש. הניסיון להסביר את הקסם של הביטלס במילים כמו "סינקופה קצבית מתונה" הוא בערך כמו לתאר את הטאג' מאהאל כמקדש שעשוי מאבנים.

לניסיון המגלומני וחסר הסיכוי ביותר מהסוג הזה אחראית חברת ‭.Polyphonic H.M.I‬ לפני כשנתיים הכריזה החברה הספרדית על פיתוח תוכנה שחוזה את האפשרות לייצר להיט בצורה מדעית.

מדעני החברה הזינו חמישים שנים של להיטי בילבורד (3.5‬ מיליון שירים) והצליחו, לטענתם, למצוא פרמטרים שמסבירים מדוע אותם שירים הפכו ללהיטים, מה שמאפשר להם גם לחזות את הסיכוי של כל שיר להפוך ללהיט.

הכותב של רובי וויליאמס נפסל

כמה חברות תקליטים גדולות בעולם כבר משתמשות בשירות הזה במסגרת הליך החתמת אמנים, ויש אפילו סיפור על זה שכותב הלהיטים גיא צ'יימברס, שכתב את כל הלהיטים של רובי וויליאמס, נפסל לפרויקט מסוים בגלל ציון נמוך בתוכנה. גם במקרה הזה ישנה בעיה מהותית. אם תעברו על כל הלהיטים הגדולים בהיסטוריה תגלו שיש להם דבר אחד במשותף: אף אחד מהם לא נכתב במטרה להפוך ללהיט.

הלהיטים הגדולים מצאו את הבאגים בנוסחאות הקבועות של עולם הפופ. הם אלה שיוצרים את הקלישאה הגדולה שישמיעו מנהלי חברות תקליטים: "תביא לי עוד שירים כמו‭."...‬ אנחנו לא רוצים לשמוע את השיר המושלם או עוד שירים שפועלים על אותו עיקרון, אנחנו רוצים לשמוע משהו מעט עקום, מוכר אבל שונה, ובעיקר שלא ינסה להתחבב עלינו בקלות.

רוב האנשים ידחו רפלקסיבית כל דבר שינסה להחניף להם כדי להיכנס להם לכיס או ללב. הניסיון לפרק מוזיקה לנוסחאות משעמם ומיותר. אם קורט קוביין היה מקליד נירוונה בפנדורה ומקבל מיד אחר כך את גרין דיי, הוא לא היה הורג רק את עצמו.