האמת כואבת

אחד הרגעים המטרידים באמת בסרט התיעודי "אמת מטרידה" הוא זה שבו מתברר כי הדימוי ההוא של מנהטן השקועה מתחת למים, שהופיע בחלק האחרון של סרט המד"ב של סטיבן ספילברג, “אינטליגנציה מלאכותית", אינו עד כדי כך דמיוני. זו אכן תוצאה עתידית אפשרית של הקרחונים הנמסים, האגמים הנעלמים, החופים הנסוגים ועליית דו תחמוצת הפחמן, שהם רק חלק זעיר מביטוייה של ההתחממות הגלובלית בה עוסק סרט זה.

מתוך הסרט. מצגת מרשימה, ובעיקר משכנעת, של גרפים וסרטונים

במידה רבה, הסרט, שביים דיוויס גוגנהיים (“24", "זהות בדויה"), הוא יצירה שחותרת אל מה שנתפס פעם כמטרתו היסודית של הקולנוע התיעודי: חינוך ההמונים; ובעידן שמבקש מזה כמה עשורים לייצר ספקנות ביחס ל"עובדה" המתועדת, הוא אינו מהסס לקרוא לעצמו בשם "אמת מטרידה". אכן, אל גור – הוא מציג את עצמו בתחילת הסרט כמי שהיה פעם הנשיא הבא של ארצות הברית – מתואר בו כלוחם אקולוגי בלתי נלאה, שמתריע בנחישות ובנאיביות דון קישוטית (רוב הסרט גור נראה כשהוא יושב אל מול המחשב הנישא, או משרך רגליו לבדו בשדות תעופה ריקים, בשעת לילה מאוחרת, בדרך לעוד הרצאה, אחת מיני אלף) בדבר סכנות אפקט החממה. מה גם שיוצרי הסרט אף אינם טורחים להביא דעה שתאתגר את עמדותיו המוצקות, שנתמכות במצגת מרשימה, ובעיקר משכנעת, של שקופיות, גרפים וסרטוני אנימציה.

הסרט הוא למעשה הרצאה שנושא גור בפני קהל, מסוג אלה שדרש כאלף פעם בשש השנים האחרונות, ועניינן חולשת האדם וניצול כדור הארץ. רובו מבוסס על מסכת מבהילה של נתונים, שהאופן הדידקטי והלגמרי לא-קולנועי בו הם נמסרים הופך אותם לשטף מייגע במקצת, אבל השורה התחתונה שלהם היא כזאת: אני ממש-ממש לא האיש העצי והגמלוני שחשבתם, זה שהפסיד את הבחירות בגלל כמה מצביעים בפלורידה, יש לי חוש הומור לגמרי לא רע, להט אקטיביסטי, נשמה רומנטית, מסירות עצומה למטרה, וכמה בשורות רעות עבורכם. הנה כי כן, לפניכם הסרט הירוק הראשון בהיסטוריה, ואם כיצירה תיעודית הוא נטול כל ערך של ממש – לפחות על יעילותו תעיד העובדה, שזהו הסרט הדוקומנטרי השלישי המצליח בכל הזמנים. אנשים, במילים אחרות, רוצים לשמוע את המסר.

האיש הטוב מול הרעים

חבל על כן, ש"אמת מטרידה" מעביר את המסר הזה באופן פשטני, כמו היה יוצרו, גוגנהיים, לא יותר מהאיש שמצלמתו היא הכלי שבאמצעותו משדר האורקל גור את נבואות הזעם שלו. פה ושם משלב אמנם גוגנהיים כמה סצינות ביוגרפיות, הממחישות את הזיקה הרגשית של גור לנושא (למשל, תאונת דרכים קשה שבה היה מעורב בנו הקט, ואשר הובילה אותו להרהר על מהות קיומו בעולם) – אך אלה בעיקר מעצימות את דימויו הרומנטי של גור כאיש ההוא שבא מכוכב אחר כדי להטיף לבני האדם ולהציל את האנושות מידי עצמה.

אגב כך, העובדה ש"אמת מטרידה" מוגדר בפרסומים כ"סרטו של אל גור" (ובמידה רבה זה אכן כך), מעוררת תמיהות עד כמה הסרט אינו אלא תשדיר שירות עצמי – שאלה שהיתה נמנעת, לו את הסרט היה מציג סלבריטאי מתחום המדע והבידור. גור אמנם הכריז כי אינו מתכוון להתמודד בבחירות 2008, והוא גם לא קיבל תשלום בעבור הופעתו כאן; אך העובדה שבבית הלבן יושב עתה יריב פוליטי שלו, כמו גם היעדרו של דיון רציני באופן שבו גורמים אינטרסנטיים מבקשים לייצר ויכוח סביב תקפותן של הסוגיות האקולוגיות – הופכים את גור לאיש הטוב שמוביל, כמעט לבדו, את המאבק מול "הרעים", שבגלל פעילותם יוותרו שלגי הקילימנג'רו בעתיד רק בכותרת ספרו של המינגוויי.

אבל קשה לבוא בטענות לסרט שמטרתו מוצדקת כל כך. אחרי הכל, בכמה סרטים כבר נתקלתם שבאו אשכרה להציל את העולם? הישגו העיקרי של הסרט טמון בתגובת הצופים לנבואות האפוקליפטיות של גור: אם יעברו להשתמש במקורות אנרגיה מזהמים פחות כמו זו הסולרית, יקפידו להשתמש בתחבורה ציבורית, במכוניות המונעות על ידי חשמל, ויכבו אורות מיותרים בבתיהם – כי אז הוא צופה לאזרחי העולם נחמה. תגובה אחרת, צפויה לא פחות, היא זו הלקוחה מסרטו של וודי אלן, “הרומן שלי עם אנני". שם, נוטלת האם את בנה הדיכאוני לפסיכולוג. "אני שפוף", מסביר הילד וודי לדוקטור, "משום שהיקום מתרחב וסופו שיתפוצץ". "יתפוצץ?!" תמה אז השרינק, ואילו האם ממהרת לגעור בבנה: “כאן זו ברוקלין! ברוקלין לא מתרחבת!”.