התמכרות לאינטרנט: עד כמה התופעה רווחת?

אני נתקל מדי פעם בכותרות הרעשניות והידיעות הסנסציוניות והמבהילות בנוגע ל"התמכרות לאינטרנט" ואני חייב לומר שאני באמת נחרד: נחרד לבורות, רשעות וטיפשות של "מומחים", עיתונאים, מרואיינים, פוליטיקאים, ושאר מובילי-אג'נדה, שמה שמדריך אותם זה לאו דווקא טובת האנושות או העם, ובטח שלא קידום המדע והידע, אלא שיקולים ומניעים לא-עניינים בעליל (או סתם העדר שיקול-דעת).

אז החלטתי לעשות מעשה בפוסט צנוע זה ולתקן קצת את המידע המתרוצץ בכל אמצעי התקשורת בנוגע ל"התמכרות לאינטרנט" ולשים דברים על דיוקם.

התמכרות מהי?

קודם כל כדאי שנבין "התמכרות" מהי ונבחין בינה לבין תופעות אחרות, כמו נטיות, הרגלים והעדפות. המונח "התמכרות" אוּמץ על-ידי הפסיכולוגיה והרפואה בהקשר לכימיקלים ששימוש בהם (באמצעים שונים, כמו אכילה, שתיה, הרחה, שאיפה, הסנפה, הזרקה) גורמים לתלות פיזיולוגית.

משמעותה של תלות זו היא שרצונו ובחירתו המוּדעת של אדם אינם אלו השולטים בהתנהגותו, כמו אצל רובינו, ואותו אדם מונע על-ידי כוחות חזקים שאין לו (או שכמעט ואין לו) שליטה עליהם.

כלומר, התמכרות מאופיינת בראש ובראשונה כמצב קיצוני של התנהגות כפייתית שאין לאדם שליטה רצונית עליה. עם השנים, אוּמץ מושג ההתמכרות גם לגבי התנהגויות שמקורן אינו כימי אך יש להן תופעה וחוויה די דומה מבחינת המרכיב הכפייתי בהתנהגות ואובדן השליטה הרצונית. לדוגמה: התמכרות להימורים, למין, לדיאטות, או אפילו לעבודה (וורקוהוליזם).

האימוץ וההרחבה של השימוש במונח ההתמכרות לא היה מקרי ובעיקר – לא עממי אלא מקצועי. הלגיטימציה לשימוש במושג ההתמכרות הרחב יותר נשענה על כך שמדובר על סימפטומים התנהגותיים-נפשיים דומים למי שמפתח הרגל כפייתי, עד כדי תלות נפשית קיצונית, בפעילות כלשהי.

כלומר, המפתח למכנה המשותף להתמכרות לכימיקלים ולהתמכרות למשהו שאינו כימי היה, בעיקר, אובדן השליטה-העצמית וחופש הבחירה: משהו חזק ממך שולט בכל ומכתיב לך, אתה לא אדון לעצמך, אתה לא מחליט ובוחר לפי מה שאתה חושב שנכון, ראוי ומתאים לך אלא מוכתב על-ידי כוח הכופה עליך להתנהג בדרך מסוימת; והיה ותוכרח שלא לפעול לפי אותו כוח כופה – תחווה חוויות רגשיות-התנהגותיות קשות ביותר (מה שמכונה סינדרום הגמילה). אגב, יש מספר מאפיינים (ותנאים נדרשים) נוספים להגדרת התמכרות.

אין הקפדה על שימוש במונחים

ברמה העממית (ולא פחות – העיתונאית) אין הקפדה על שימוש במונחים. הרי כל מי שאוהב לצפות בטלוויזיה, ועושה זאת על-פי בחירה, בשיקול-דעת, ובפרופורציה עם עיסוקים אחרים, אך במשך לא מעט שעות – מכנים אותו "מכור לטלוויזיה", או לפחות מכור לתוכנית מסוימת בה.

ככה יש "מכורים" לנהיגה, לכדורגל, לריקודי-עם, ליוגה, או לחומוס. כמובן שהשימוש בהקשרים אלו במילה "התמכרות" אינו מלמד באמת על התמכרות אלא, לכל היותר, על שימוש או התעסקות רבה בפעילות זו או אחרת (אולי אפילו "מוגזמת" לפי תפיסה או הערכה זו-או-אחרת), כשפעילות זו באה מבחירה ובהעדפה רצונית. אך אין לכך ולהתמכרות כמעט ולא דבר.

הייתי אפילו אומר שבמקרים רבים זו לא שאיננה התמכרות, בקונוטציה שלילית, אלא פעילות פנאי או עיסוק נעים הגורמים לאדם איזון בריא, משחרר, מהנה, וחיובי בהחלט!

אינפלציה וסנסציה בתקשורת

אז נחזור לאינטרנט. ידיעות מבהילות על שיעור המכורים לאינטרנט מתפרסמות לעיתים מזומנות ולא תמיד מדייקות לגבי הנתונים בליווי כותרות שגויות ומטעות. להביא נתון כמו ש-"13.7% (ממרואייני המחקר) התקשו להתנהל ללא חיבור לאינטרנט במשך כמה ימים" לא מלמד על התמכרות, כששם ששיעור דומה של אנשים, ואף גבוה הרבה יותר, שהיה מדווח על קושי להתנהל מספר ימים ללא המכונית שלהם (או הטלפון, או הטלוויזיה, או שעון-היד), לא היה לכשעצמו משקף שום דבר רציני המלמד על "התמכרות".

בדומה, כותרת מבהילה הקובעת כי "86% מהישראלים מכורים לדוא"ל" גורמת לי להשתנק. ביטויים בכתבה כמו "אינטרנט הוא הדמון האולטימטיבי" (בהקשר להתמכרות) מביאים לי חררה.

כותרת כמו "מכורים כבדים" במאמר המדווח על סקר שמצא ש-17.5% מבני-הנוער בארץ "מכורים לאינטרנט" – ממש מרתיחה אותי. ניסוח של כותרת אחרת "סם מסוג אינטרנט" עוד יותר מלמדת על בורות והטעיה. ידיעות בלתי-אחראיות ומטופשות לחלוטין טוענות על "189 מיליון אמריקנים מכורים לאינטרנט" (כלומר, כ-3/4 מאוכלוסיית ארה"ב מעל לגיל 8!). באמצעות מסרי תקשורת שוטפי-מוח אלו הציבור מתחנך, רוכש "ידע" ושפה, ומפתח עמדות – שהקשר בינן לבין העובדות, האמת והמציאות חלקי ביותר.

אז מה המקור ומה הסיבות לטעויות וההטעיות הללו?

קודם כל, כפי שטענתי, מדובר על בורות, חוסר הבנה, חוסר התעמקות וחוסר דיוק. תקשורת שטחית אופיינית למדיה, לצערי, ומביאה לחינוך לקוי, נזקים ופגיעה. שנית, יש את העניין של האג'נדה: מטפלים ומכוני טיפול רוצים לעיתים לקדם את העסקים, המעמד, הפרסום, או המוניטין שלהם ומשתמשים ב"התמכרות לאינטרנט" כאמצעי לכך.

שלישית, יש המחזיקים בהנחה שגויה הרווחת במקומותינו הטוענת שהפחדה ויצירת היסטריה מהוות גורמי מניעה אפקטיביים – בניגוד מוחלט לממצאי מחקרים רבים בפסיכולוגיה (מזכיר לכם את הפרסומת ה"מפחידה" למניעת תאונות דרכים?) – ומשתמשים באסטרטגיה שגויה זו כאמצעי מונע, כביכול... וכמובן , יש את אלו שסתם רוצים לתפוס טרמפ על נושא איני זה ולפרסם את עצמם כמומחים.

כמה עובדות ואמירות נכונות על "התמכרות לאינטרנט"

• שיעור ה"מכורים לאינטרנט", על-פי קריטריונים מקצועיים של מושג ההתמכרות, הוא פחות מ-1% מאוכלוסיית המשתמשים ברשת. הכוונה אינה לאחוז המשתמשים באינטרנט שעות רבות (כמוני וכרבים מכם), ולאחוז המדווחים על תחושת קושי כשהחיבור לאינטרנט נמנע מהם, אלא לכאלו שדפוס השימוש שלהם באינטרנט עומד בכמה קריטריונים גם יחד, שכל אחד מהם בפני עצמו אינו מספיק להגדרת הבעיה (כשם שחום גוף גבוה אינו הגדרה לדלקת גרון, אך הוא אחד הסימפטומים שלה; צריך צירוף של כמה סימפטומים על-מנת לאבחן מחלה מסוימת).
  
  
• מה שמאפיין את "המכורים האמיתיים" זה לא רק שימוש רב מאד ברשת (או בפעילות מסוימת בה), אלא אובדן שליטה-עצמית רצונית והתנהגות כפייתית. כלומר, התפתחות של דפוס השתעבדות ותלות בצורה קיצונית.
  
• שימוש רב במחשב ובאינטרנט עשוי להיות חיובי ומועיל לאנשים רבים, להשגת מטרות נעלות ורצויות, הקשורות ללימודים, עבודה, קשרים חברתיים, הכרויות, רכישת ידע כללי, קניות, ועוד אין כל קשר הכרחי בין כמות השימוש לבין התמכרות! אין גם בהכרח קשר בין העדפת פעילות מקוונת על-פני פעילות אחרת לבין התמכרות!
  
  
• בדרך-כלל, סינדרום אמיתי של התמכרות לאינטרנט (או, כפי שמומחים רבים מעדיפים לכנותו כיום: שימוש פתולוגי, או שימוש בעייתי, באינטרנט) אינו עומד בפני עצמו אלא הנו תוצאה של בעיה פסיכולוגית, מועקה נפשית, מחלת נפש, וכד'. הניסיון להתייחס ל"התמכרות לאינטרנט" כתופעה העומדת בפני עצמה, למנוע אותה או לטפל בה, לא רק מהווה גישה שגויה אלא תפיסה מוטעית לחלוטין בדבר מהות התופעה ומובן מאליו שהוא נדון לכישלון.
  

יש תופעות קשות של התנהגות פתולוגית באינטרנט

התופעות הפתולוגיות של שימוש באינטרנט אינן מתבטאות רק בשימוש כפייתי בה אלא בהתנהגויות שונות אחרות (שנדון בהן בפוסטים עתידיים). עם זאת, אנחנו לא מתעלמים מכך שגם 1/2% זה לא שיעור זניח.

אם נניח שיש בישראל כ-2 מיליון משתמשי אינטרנט קבועים, הרי עדיין מדובר על כ-10,000 ישראלים המצויים בקרבנו הסובלים מתופעה אמיתית של התמכרות לפעילות כלשהי באינטרנט.

הכרתי אישית משתמשים מכורים באמת לאתרי הכרויות (רשומים בכמה וכמה אתרי הכרויות, נכנסים אליהם עשרות פעמים ביום, פונים ומגיבים לעשות או מאות רשומים אחרים באתר, משוחחים בצ'ט באתרי ההכרויות, או באמצעות תוכנת מסרים מיידיים, במשך שעות בכל יום או כמעט בכל יום עם רשומים אחרים באתר – כשהם מאבדים כל פרופורציה של הזמן והמאמץ המופנים לכך ופועלים באורח כפייתי לחלוטין), מכורים לאתרי מין (משוטטים במשך למעלה מ-6 שעות בכל יום ויום באתרי מין, צופים באלפי תמונות, מורידים מאות תמונות וסרטים, מאוננים מול המחשב לעיתים קרובות מאד – כשהם משועבדים לפעילות זו ואינם מסוגלים להשתחרר ממנה), מכורים לשיחות בחדר צ'ט (חברים עם קבוצה קבועה של אחרים בחדר צ'ט – בדרך-כלל סגור – מצ'טטים שם שעות רבות בכל יום, לא מסוגלים להיפרד מהצ'ט ליותר משעות ספורות ביממה), ועוד ועוד.

אלה "המכורים" האמיתיים, את אלו צריך לאתר ולזהות, להם יש צורך לעזור, משום שמדובר כאן על תופעות שיש בהן הרס-עצמי בעליל (ומן הסתם גרימת נזק ופגיעה גם לסובבים אותם). אבל מסע הבורות וההפחדה חייב להיפסק! לא רק שאין בו דבר נכון ותורם, אלא שהוא מדגים ומעודד גישות אנטי-חינוכיות בעליל!

מרושתים: לבלוג המלא