עצרת פוליטית לרצח פוליטי

מרוב שירים על הסב האוהב שהיה כערבות הבוכיות, כמעט שכחנו את העוולה שקרתה בכיכר ואת ההסתה שקדמה לה

גילי חסקיןפורסם: 30.10.06 , 07:06

בעוד מספר ימים נעמוד כולנו בכיכר הגדולה בתל-אביב בעצרת לזכרו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. אני לא יודע בדיוק מה מתכננים המארגנים השנה. אני כולי תקווה שייאמרו שם לא רק דברים מרגשים, אלא גם נוקבים. אני מקווה שאני טועה, אך יש לי חשד מבוסס ששוב תהיה זו מסכת דביקה כמו בשנים עברו. פעם אחר פעם התייצבנו בכיכר, ששמה שונה בעקבות הרצח הנורא, האזנו לשירים נהדרים ושמענו על האיש שהיה כערבות הבוכיות. משנה לשנה שמענו פחות על הנסיבות שהובילו לרצח הנורא של ראש ממשלה.

בשנה שעברה קבעה דליה רבין שהעצרת לא תהיה פוליטית. כאילו שרבין לא היה אישיות פוליטית, כאילו שהרצח לא היה פוליטי. לא היינו מתכנסים בכיכר מדי שנה, אם הרצח לא היה פוליטי. רבין זוכה לאזכור גדול משל שרת, אשכול ובגין. הוא זוכה לאזכור גדול בהרבה אפילו משל דוד בן-גוריון. זה לא משום שהעפיל אל מעבר לגובה קרסוליו, אלא משום שנרצח. רצח פוליטי.

דומני שהגיעה העת לשאול, האם נכון הוא שבתו של המנוח תקבע עבור ציבור שלם את דמותה של העצרת ואת אופייה החדש, הא-פוליטי. משפחת רבין רשאית כמובן לערוך בביתה עצרת לכבוד הסב שאיננו. החברים מהפלמ"ח מוזמנים לערוך ערב נוסטלגי לזכותו של המפקד מחטיבת "הראל". אבל העם צריך עצרת לכבוד ראש הממשלה שנרצח.

אין צורך לעסוק לא בדמותו כסב אוהב, לא בחיוכו המבויש ולא במסרי האחדות שכביכול הפיץ. אין גם צורך לגייס עבורו מורשת. יש לעסוק רק בכך, שביום ההוא נעשתה נבלה בישראל. אכן, יש מספיק אנשים שמעוניינים להשכיח את העובדה שרבין נרצח כתוצאה של הסתה של אנשים במערכת הפוליטית, ומשם ישאפו רבים לטקס דביק של אחדות מזויפת. אחדות היא דבר חשוב. זוהי הזדמנות להזכיר לציבור שהוא יכול, מעבר למחלוקת ההולכת ומחריפה, להתאחד מול כמה הסכמות בסיסיות. זוהי הזדמנות להזכיר שאין כאן משום הפניית אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי כולו ולא כנגד המתנחלים. ודאי שלא כנגד גוש הימין, ההולך ומתרחב. זוהי הזדמנות לאחד שורות, משמאל ומימין, כאלו שהיו בעד הסכם אוסלו וכאלו שהתנגדו לו, ולהוקיע את כל מי שתרם לשיסוי כנגד האיש ולאווירה הציבורית, שהכשירה את הלבב לרצח.

אילו אני הייתי עומד שם על הבמה, לא הייתי מדבר על רבין. לא כאדם ולא כמפקד. גם לא הייתי מספר כמה אהבתי את יצחק. הייתי קורא לרבנים הראשיים להכריז על יום אבל ומספד. יום בו נקרע קריעה, נלבש שק ונשים אפר על ראשנו. לפני 2,600 שנה נרצח פקיד פרו-בבלי בשם גדליה בן-אחיקם, ומדי שנה מתענים בני ישראל בצום לזכר העוול. 2,600 ימי צום בגין רצח פקיד - ואף לא אחד על רצח מנהיג?

יצחק רבין נרצח בשל דרכו המדינית. לכן העצרת לזכרו חייבת להיות פוליטית. רק פוליטית. עצרת לאיש ולדרכו, הדרך שדבקותו בה עלתה לו בחייו ולנו בחלומותינו. יש לעמוד דומם ולהבטיח לרבין ולעם שאין אנו עוברים בשתיקה על מותו. לכן יש להוקיע לא רק את יגאל עמיר ואת הרב שנתן לו את ברכת הדרך; יש לקבע בזיכרון הציבור לדיראון לא רק את מי שנתן את ידו לטקס ה"פולסא דנורא" - אלא את כל מי שהוביל הפגנה שבמהלכה נראו פניו של רבין מתנוססות על גבי ארון מתים, וגם את מי שעמד על המרפסת ההיא בכיכר ציון, בערב ההוא, ייקחנו האופל, בו נראה רבין במדים נאציים. המסר איננו אחדות בין התליין ובין קורבנו. המסר חייב להיות קודם כל: "לא נשכח ולא נסלח".