מצמידה את היער ללחי
המשוררת סירקה טורקה היא אחת היוצרות החשובות בפינלנד, אבל זה דווקא מעצבן אותה. ככה זה כשאת מעדיפה את חברת העצים והחיות על פני חברת בני האדם
"אני גרה בבית קיץ ישן", מסבירה טורקה מדוע היא מעדיפה את החיים בחיק הטבע. "יש שם הרבה מה לעשות, הרבה עבודה. צריך לחטוב בולי עץ כדי להדליק את האש, לחמם את הבית, צריך לטפל בחיות. בבית בעיר אין מה לעשות - רק לצאת ולהביא דבר כזה או אחר, מפה או משם. גם לכלבים זו סביבה טובה יותר. גרתי שם מאז היותי ילדה קטנה, כך שאני רגילה לזה".
הטבע תופס את המקום הרב ביותר בשיריה של טורקה. היא אומרת כי שיריה נכתבים דרכו ובאמצעותו, ואמנם שירתה מלאה בשורות יפיפיות כמו: "אין לי מאומה חוץ מעייפות בגודל יער", או "אני מצמידה את היער הזה ללחיי ככרית".
טורקה היא סייסת בהכשרתה ויותר מכל היא מרבה לדבר בזכות העבודה הפיסית עם בעלי החיים. "חייתי בפנימייה שנה שלמה ושם למדתי לטפל בסוסים. העבודה בפנימייה היתה מאוד קשה, אבל מאוד מספקת ומהנה. עבודה כזו טובה לשמירה על ראש נקי וצלול והיא מאפשרת את הכתיבה - המתח נעלם כאשר אתה עובד. טוב לעבוד קשה מאשר לשבת בבית בחוסר מעש ולהמתין לבואו של השיר. השיר אינו בא כשממתינים לו. אי אפשר לזמן אותו. הוא בא כשאינך מצפה לו. אצלי לא פעם הוא בא בעקבות מסעות".
"לכן גם אין לי שעות כתיבה קבועות", היא מוסיפה. "אני לא מסוג האנשים שיושבים משמונה בבוקר עד הצהריים ואומרים 'כעת אני כותבת'. אני כותבת בכל זמן שבו בא אליי השיר. אנשים שהולכים לעבודה או שיש להם התחייבות משפחתיות מוגבלים בסדר היום שלהם, אבל אני לבדי ויש לי את הפריבילגיה לכתוב מתי שאני רוצה". את שיריה מקלידה טורקה במכונת כתיבה ישנה. היא מעדיפה אותה על פני המחשב, שאותו היא מכנה "המכונה החדשה": "אני מעדיפה את המכונה הישנה על פני המכונות החדשות מפני שאין צורך לנהוג בה בעדינות - אפשר להכות בה ממש. הכתיבה במכונת כתיבה נותנת לך זמן, מה שהמכונות האחרות לא נותנות. במכונות האחרות מפסידים משהו, אבל כשכותבים במכונה הישנה והכבדה זה יצירתי יותר. כותבים רבים אמרו לי את זה. קל מאוד לשנות את הטקסט במכונות החדשות, במכונה הישנה קשה יותר, כך שזה מעניק זמן לשיר ומאפשר לו להשתפר, להבשיל".
הכלבים שלי הם המשפחה שלי
טורקה אינה מדברת בחיבה גדולה על בני האדם, ואין ספק שהיא מעדיפה את חברת העצים והחיות. באחד משיריה היא כותבת "תרבות האדם היא מות הציפור". "אנחנו בונים ובונים ובונים", היא אומרת, "ובכך מחריבים את הסביבה שלנו. האדם אינו קיים לבדו בעולם, את יודעת. אנחנו לא לבד כאן. והאדם הוא יהיר מאוד, חושב שהכול קיים רק בשבילו. יש כל כך הרבה ללמוד מדרכיהם של מי שחיים קרוב לטבע. יש להם דרכים יפות כל כך - הם הורגים את בעלי החיים, אבל מתוך כבוד עצום. 'סלח לי', הם אומרים לדב, 'אבל עלי להרוג אותך'".
סירקה טורקה היא אחת היוצרות החשובות בפינלנד וזכתה שם במספר פרסים ספרותיים. ספריה תורגמו ללשונות רבות. אך גם החיבוק של הממסד התרבותי אינו נעים לה במיוחד. "מעצבנת אותי החשיבה השיווקית הזאת כל הזמן", היא אומרת. "אני לא אוהבת את זה, אבל מה אפשר לעשות".
נטייתה להסתגר ולהתבודד ניכרת כמובן גם בשיריה. "מה שאני בסך הכול מבקשת", היא כותבת, "הוא אלף מטר שלג על הלב", ובמקום אחר - "לא קיבלו אותי כחברה למועדון הגיטרה של העולם הזה". לא אחת היא מזכירה את תחושת הבית שמעניק לה הטבע. "אין לי מושג של בית כמו לרוב האנשים", היא אומרת. "כשאני בפינלנד אני לא מרגישה שכאן הבית שלי, מולדתי, המקום שבו נמצאים האנשים היקרים לי. אני נודדת בעולם, במובן הזה, וכל מקום שנוח לי בו נותן לי תחושה של בית. הכלבים שלי הם המשפחה שלי". ובכל זאת, מודה טורקה כי פינלנד נוכחת בשיריה דרך מסורת הכתיבה של הטבע והקרבה אליו. "אנחנו אומה צעירה, וחיינו מאוד קרוב לטבע. יש בינינו חקלאים רבים כך שאנחנו תלויים בטבע. אין ברירה אלא להיות קרובים לטבע כדי לחיות, מפני שאנחנו מפיקים אוכל מהאדמה, לא סתם הולכים וקונים אותו - הוא גדל".
בתום השיחה ליוויתי את סירקה טורקה למזרקת האריות הסמוכה למשכנות שאננים. בישבנו שם אמרה כי המקצב המיוחד של שיריה מושפע כנראה ממזמורים דתיים, ובעיקר אהוב עליה ספר תהילים. "יש שם שירה נפלאה", היא אומרת. ובכל זאת, לדבריה, הביקור בירושלים אינו מקרב אותה לנופים המקראיים. "בוודאי שאיני מרגישה חיבור דרך המבנים הנוראיים האלה" היא מעווה את פניה ומצביעה לעבר העיר העתיקה. "עם כל הכובד והלחץ שלהם. רק דרך הטבע אני יכולה לחוש את הקרבה".
לפנייה לכתב/ת 
