כך הפכתי מספקן לפעיל למען איכות הסביבה

הוצאת הספרים של אוניברסיטת קמברידג' הוציאה לאור ב-2001 את ספרו של ביורן לומבורג "הספקן הסביבתי" שהיה, לדעתי, נושא מרתק לדיון ולוויכוח בסדרת ההרצאות לקהל הרחב שעורכת החברה לספקנות במכון הטכנולוגי של קליפורניה. הבעיה הייתה שכל הארגונים הסביבתיים המובילים סירבו להשתתף. "אין כאן שום ויכוח," אמר אחד הדוברים. "איננו רוצים לכבד את הספר הזה," אמר אחר. אחד מפעילי הסביבה המובילים הזהיר אותי שהמוניטין שלי ייפגעו ללא תקנה אם אתעקש על קיום הדיון. ולכן, כמובן, התעקשתי.

הניסיון שלי הוא תסמין לבעיות העמוקות המציקות לתנועה לאיכות הסביבה זה זמן רב. פעילים המשחיתים סוכנויות למכירת רכבי האמר והורסים ציוד לכריתת עצים הם אקו-טרוריסטים פליליים. קבוצות סביבתיות הזורעות פחד וייאוש כדי שהתרומות ימשיכו לזרום לקופתן רק פוגעות באמינות שלהן עצמן. כתלמיד לתואר ראשון בשנות ה-70, למדתי (והאמנתי) שעד שנות ה-90 גידול-יתר של האוכלוסייה יביא לרעב כלל-עולמי ולחיסול עתודות המינרלים החשובים, המתכות והדלק, תחזיות שכשלו כישלון חרוץ. הפוליטיקה זיהמה את המדע ועשתה אותי לספקן סביבתי.

ועם זאת, הנתונים ניצחו את הפוליטיקה. הצטברות של עדויות ממקורות רבים הביאה אותי לשינוי מחשבתי בנושא ההתחממות הגלובלית בהשפעת בני האדם. ב-8 בפברואר 2006 משכה את תשומת לבי הידיעה ש-86 מנהיגים נוצריים - החבורה האחרונה שהעליתי על דעתי שתצטרף לתזמורת הסביבתית - הכריזו על "יוזמת האקלים האוונגלית" הקוראת ל"חקיקה לאומית שתחייב הפחתה הולמת ורחבת היקף בפליטות הפחמן הדו-חמצני במשק האמריקני כולו."

ואז השתתפתי ב-TED, הכינוס השנתי בנושאי טכנולוגיה, בידור ועיצוב שנערך במונטריי שבקליפורניה. שם הציג סגן הנשיא לשעבר אל גור את הסיכום היחיד הטוב ביותר ששמעתי מעודי של העדויות להתחממות הגלובלית. ההרצאה התבססה על הסרט התיעודי החדש "אמת לא-נוחה" המתאר את עבודתו בנושא. תצלומי ה"לפני-ואחרי" המדהימים המראים את היעלמותם של קרחונים ברחבי העולם זעזעו אותי ועקרו אותי מעמדתי המפקפקת.

ארבעה ספרים הביאו אותי לבסוף אל רגע המהפך. ספרו של הארכאולוג בריאן פאגן "הקיץ הארוך" טוען שהציביליזציה היא מתנה מתקופה חולפת של אקלים מתון. ספרו של הגאוגרף ג'ארד דיימונד "קריסה" מראה כיצד אסונות סביבתיים טבעיים ומעשי ידי אדם הביאו להתמוטטותן של תרבויות.

ספרה של העיתונאית אליזבת קולבר "רשימות משטח האסון" הוא דיווח שאי אפשר להניחו מן היד על מסעותיה סביב העולם עם מדעני סביבה המתעדים הכחדה של מינים ביולוגיים ושינויי אקלים הקשורים ללא ספק לפעולות האדם. וספרו של הביולוג טים פלנרי "סימני מזג אוויר" מספר איך הפך מאיש איכות סביבה ספקן לפעיל מתוך אמונה לנוכח הנתונים שאין להפריכם, שהצטברו בעשור האחרון, המקשרים את העלייה בריכוז פחמן דו-חמצני להתחממות הגלובלית.

האקלים הוא כמו הדייסה ב"זהבה ושלושת הדובים": בתקופת הקרח האחרונה, רמות ה-CO2 עמדו על 180 חלקים למיליון - קר מדי. בין המהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית הריכוז עלה ל-280 חלקים למיליון - בדיוק כמו שצריך. היום הריכוז הגיע ל-380 חלקים למיליון והוא צפוי לעלות ל-450 עד 550 עד סוף המאה - חם מדי. כמו מים בקומקום שהופכים מנוזל לגז כשהטמפרטורה עולה מ-99 ל-100 מעלות, הסביבה כולה עומדת לעבור שינוי במצבה בהשפעת ה-CO2.

על פי ספרו של פלנרי, גם אם נפחית את פליטות הפחמן הדו-חמצני שלנו ב-70% עד 2050, הטמפרטורות הממוצעות בעולם יעלו בשתיים עד תשע מעלות עד 2100. הדבר יביא להתכת מעטה הקרח של גרינלנד, שעל פי גיליון ה-24 במארס 2006 של כתב העת Science כבר מתכווץ בקצב של 224±41 קילומטרים מעוקבים בשנה, פי 2 מן הקצב שנמדד ב-1996. לשם השוואה, העיר לוס אנג'לס צורכת קילומטר מעוקב אחד של מים בשנה. אם המעטה הזה, וזה המכסה את מערב אנטארקטיקה יותכו, פני הים יעלו ב-5 עד 10 מטרים, דבר שיעקור חצי מיליארד בני אדם מבתיהם.

בגלל מורכבות הבעיה, היה אפשר להצדיק בעבר ספקנות סביבתית. לא עוד. הגיע הזמן לעבור מספקנות לפעילות.