העצבות הטובה הזו

חודש שלישי בישראל ואני כמעט שוכחת את התחושה של חיי הקודמים, נשאבת לסחרחרה של שגרת חיי בארץ. רק כשקשה אני שוקעת בגעגוע ובהרהורים. אך ככל שחולפים הימים וטרם הצלחנו לקבוע שגרה בריאה ובטוחה, המחשבות והתהיות ממשיכות לצוף. אני רוצה לכתוב ברוח חיובית ואופטימית כיוון שחלק בי מקווה שהטורים הללו ישפיעו על ישראלים בחו"ל לבחור לחזור ארצה. אולם משום שאני רוצה לצייר תמונה מציאותית החלטתי לכתוב בצורה מאוזנת, גם על הקשיים.

טבעי שהיום, שלושה חודשים אחרי הנחיתה, האופוריה תחלוף ואת מקומה תתפוס ראייה מפוכחת, פחדים ולפעמים געגוע לחיים הנוחים שהשארתי שם. אך אף פעם לא חרטה - ולו שמץ של זו. אני ממשיכה לנסוע בכבישי עמק יזרעאל והגליל, לשמוע מוזיקה ישראלית, להרגיש את האושר והרגש עטים עליי מכל עבר ולהודות לאל על הדמעה והצחוק ותחושת הבית. אנחנו משתדלים להתמקד בחצי הכוס המלאה, וזו מרווה את צמאוננו לתקוות ולהצלחה.

ובכל זאת, ישנם כמה דברים לא פשוטים שלא באים על פתרונם בקלות. את שר הקליטה זאב בוים הם כנראה לא מעניינים מספיק, וכך מכתביי אליו נותרו ערירים מתשובה ומהתייחסות. אך לא נרים ידיים בקלות רבה כל-כך. אני עדיין מאמינה שלרוב אכפת.

התהייה שמטרידה אותי יותר מכל היא כיצד אנשים עושים צעד שכזה, מעבר מחו"ל ארצה ופתיחת חיים חדשים, בלי גב כלכלי? האם החזרה ארצה הינה רק נחלתם של אלו אשר עשו חיל בניכר וחסכו מספיק כדי לשרוד את החודשים הראשונים בארץ, שהם קשים ויקרים עד מאוד? המעבר וההצטמצמות קשים

 כפליים כעוזבים רמת חיים גבוהה הישר אל תוך ואקום של הוצאות רבות וקופה ההולכת ומדלדלת. אני חרדה מהרגע בו החסכונות ייגמרו טרם הצלחנו לבסס הכנסה קבועה ומספקת.

ברור לי עתה מדוע לחוזרים רבים חשוב כל-כך להבטיח מקום עבודה בישראל טרם שובם ארצה, ומדוע רבים מחברינו בקנדה ובישראל חשבו שאנו 'מטורפים' על שפשוט התפטרנו מעבודותינו שם ובאנו אל... כלום. אל המרוץ המעייף-משהו שמזמן שוק העבודה הישראלי, שהוא מסובך ולא תמיד הוגן. אנחנו מתרגלים לא לכעוס כששואלים בני כמה אנחנו, על-אף שלבנו נחמץ על מי שתשובתם היא 57 או יותר. מתרגלים להשיב כששואלים אם אנחנו נשואים, אם יש לנו ילדים ועוד שאלות שבוודאי לא עומדות בקנה אחד עם מוסר, שוויון הזדמנויות וזכויות אדם בחברה, ובמקום העבודה בפרט. שלא לדבר על נכויות ומוגבלויות למיניהן, גזעים ותרבויות.

אנו מודים לאל מחד על בריאותנו, ומאידך מרגישים רע עבור אותם מרואיינים שמתגלגלים למשרדים על כיסא גלגלים, על עולים חדשים שנראים ונשמעים שונים מהישראלי הממוצע, על קטועי יד ורגל ממלחמות, מפיגועים או מסכרת. אך את מי מעניין איך עפה הרגל בראיונות העבודה?

ברור לי שהשיפוטיות והאפליה אינן תופעות ישראליות בלבד. גם בצפון אמריקה הן קיימות, אך איש לא יעלה בדעתו לשאול שאלות על גיל או מצב משפחתי, לא כל שכן לצפות שפרטים כאלו יכללו בקורות החיים. הפרטים הללו, המודפסים על-גבי המסמך הרשמי, מאפשרים סלקציה לא הוגנת שמתחילה כבר מול הפקס ופח האשפה המוצב לידו. לא ברור לי למה לא קונסים את מפרסמי המודעות שלשונן "דרושים צעירים". אני לא יכולה שלא להבין את תחושת הייאוש של דורש העבודה המבוגר בישראל, שייתכן מאוד ודינו נחרץ להצטרף למיליון ורבע העניים. וכן, בבקשה, תיכרו את הקבר כי הוא (או היא - אף גרוע מכך!) מיותרים בעולמנו.

את הקושי והשלילי אני ממתיקה שוב בחיובי, באור השמחה שאני בארצי האהובה. מאז הגעתי לכאן התעוררתי לחיים מלאים ונשמתי אף היא. קל לה לנפש להיות כבויה בנכר, כשחיים בארמון זכוכית שהכל נראה יפה דרך חלונותיו, אך לנוף היפה אין ריח ואין תחושה, כי היא לא נוגע בנו.

חברה ישראלית יקרה המתגוררת בוונקובר אמרה לי פעם: "תראי כמה יפה פה, הים, ההרים, הצבעונים בשלל גווניהם, הפרחים. אבל אין להם ריח! תני לי עכשיו את היסמין וההדס, תני לי לעבור ליד פרדס עם ריח תפוז חזק - ולשמוח". גם חברתי זו עושה את דרכה לישראל לאחר למעלה מ-20 שנה בניכר. גם נשמתה שלה תתעורר לחיים וגם היא, באופן אירוני, תשמח בעצבות הטובה שיש בה בארץ שלנו. זה לא מזוכיזם, זה פשוט להרגיש חי. לאהוב לצחוק בין אנחה לאנחה, לאהוב לחייך גם מבעד לדמעות.

• איריס מימון-טולדנו שבה לישראל אחרי עשור בו חייתה בקנדה