מחר הם עוד ירצו לעצור את האהבה של כולכם

הבנתי שאני חלק ממשהו ענק, תנועה משחררת

גם אני הייתי שבוי בקונספט הזה, ולכן כשהגעתי בפעם הראשונה למצעד הגאווה, החזקתי את היד של החבר שלי עד שהוא כמעט חטף נמק. הייתי מבוהל והתבוננתי ימינה ושמאלה ללא הרף, מחכה שבכל רגע תתנפל עלי עדת קוקיצות צווחניות, תאפר אותי למוות ותשאיר אותי בתחתונים בלבד. לצערי זה לא קרה. בשנה שלאחר מכן כבר הייתי קצת יותר בטוח בעצמי, ואפילו הרשיתי לעצמי קצת ליהנות. ופתאום, שם בפארק הירקון בתל-אביב, מוקף באלפי אנשים מכל הצבעים, המינים, המגדרים והגילים, הבנתי שאני חלק ממשהו גדול. משהו ענק. תנועה משחררת, שיש בה חופש מכל סוג שרק תרצו: החופש לאהוב, החופש לעשות סקס, החופש להיות מי שאתה. לא לבשתי חותלות, ולא פידרתי את אפי בנצנצים, אבל הייתי משוחרר וחופשי. עד שחזרתי הביתה, וחזרתי לארון.

ואם תשאלו אותי, גבירותיי ורבותיי, אומר ללא היסוס שמצעד הגאווה הוא מצעד האהבה האמיתי. מצעד של אנשים שעד לפני כמה שנים היו צריכים להסתתר בארונות ולחיות במחשכים, והיום מרשים לעצמם לאהוב את עצמם מספיק כדי לפרוץ החוצה ופשוט לחיות. שמרשים לעצמם לאהוב אחד את השני, להקים משפחות, לאמץ ילדים, או אפילו (!) לבלות ערבים סוערים האחד בזרועותיו, ושאר איבריו, של השני. אם הדור של פעם היה צריך לחפש מגע חטוף, רגעים של חמימות, בין שיחים ובין עצים, בגנים אפלים ומקומות בילוי חשוכים, הרי שהיום הרבה יותר קל לנו לאהוב. יש לנו את המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מחליפים מבטים ופתקים עם מספרי טלפון, חיבוקים ונשיקות ואפילו, השם ירחם, סקס מזדמן. הרבה יותר קל לאהוב כשאתה חופשי. נסו את זה לפעמים, זה נורא נעים.

המלחמה שכל אחד מאיתנו מנהל, על הזכות להיות מי שהוא

לכן, כל מי שחושב שהמלחמה לצעוד בגאון בלב עיר הבירה היא רק המלחמה שלנו, טועה ובגדול. זו המלחמה היומיומית שכל אחד מאיתנו מנהל, על הזכות להיות מי שהוא, לחיות כמו שהוא רוצה, ולא להתבייש בזה. המלחמה של זוגות שרוצים להתחתן בנישואים אזרחיים או להביא לעולם ילד בלי להתחתן כלל, המלחמה על הזכות שלכם לתחבורה ציבורית גם בשבת ובחגים, הזכות לאכול מה שאתם רוצים בלי שאף אחד יחטט לכם בצלחת. המלחמה על מקומות בילוי ומרכזים מסחריים שיעבדו גם בסופי השבוע, על הזכות לראות סרטים מבלי שיצנזרו אותם, ליצור, לחיות, לאהוב - בלי פחד, ובלי גבולות.