על העיוורון של גרוסמן
ההנהגה אכן "נכלולית ומיוזעת", אך זרעי הפורענות ניטעו בימים האפלים ההם, כשאתה וחבריך שתקתם מדושני עונג
שלום לך, דויד גרוסמן,
את דבריי אליך אני מבקש לפתוח בפרפראזה למשפט הסיום הנרגש של דבריך בכיכר: עצור לרגע אחד, הבט בשפת התהום. חשוב כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאל את עצמך אם לא הגיע הזמן להתעשת, ולחזור מעולם השלום הדמיוני שיצרת, למציאות המדממת והאיומה שהובלנו אליה בעצות אחיתופל כוזבות של שלום ונורמליות.
שאלת, מתי הייתה הפעם האחרונה בה ראש הממשלה הגה או עשה מהלך כלשהו, שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש? למרבה הצער, זה היה רק לאחרונה. לפני שנה נפתח "אופק חדש" בהתנתקות מעזה. אכן נפתח אז אופק
הנאום המלא
עצרו לרגע, הביטו בשפת התהום
דויד גרוסמן
בנאום נוקב וכואב, שהופנה ישירות לראש הממשלה, קונן הסופר דויד גרוסמן על מצבה של מדינת ישראל: "מה קרה לארץ שלנו, הצעירה והנועזת? ההנהגה חלולה, העם מיואש ושמנו פירומן מועד לתפקד כראש מכבי האש"
שאלת, מתי איבדנו את התקווה לחיות חיים אחרים, טובים יותר? אני וחבריי ורובו המוחלט של העם הזה איבד את התקווה כאשר הבין שהוא מובל כשה לטבח על-ידי אנשים מוכשרים ורבי השפעה כמוך, להתמסר מרצון לאויביו. אני חסר כל תקווה כי רוח חיים של כבוד לאומי וזכויות לאומיות לעמי שלי תופיע בעם, כאשר אתה וחבריך ממשיכים להאשים אותנו בכך שאין שלום, מרפים כל ידיים אמיצות ומתעלמים בו בעת מהרצחנות הפלסטינית והאיסלאמית ההולכת ומתגברת.
אין בינינו כל מחלוקת לגבי איכותה הירודה של הנהגת מדינת ישראל בימים קשים אלו. אכן, היא "נכלולית ומיוזעת". אכן היא "מתרכזת רק בכותרת של מחר" ואכן, אין היא מסוגלת "לחבר את הישראלים אל זהותם". אולם זרעי הפורענות ניטעו דווקא בימים האפלים ההם, בהם אתה וחבריך שתקתם והייתם מדושני עונג. בימים בהם העבירו בנכלוליות את הסכם אוסלו על חודו של מיצובישי; בימים בהם שרון וכנופיית החווה גנבו את מפלגת השלטון בכל הקומבינות האפשריות; בימים בהם העדפת לא להריח את הצחנה העולה מ"קדימה", כי גם את המוסר והערכים הסכמת לכופף לחלוטין בפני ה"שלום".
וזוהי גם התשובה לשאלתך, מה דרדר את מדינת ישראל לאטימות לב ולאכזריות כלפי העני והסובל שבתוכה? בעיוורונך חזרת כמובן לקלישאות הסכסוך הבלתי נגמר והכיבוש, אבל האמת היא שאת האטימות לעני ולסובל למדנו ממך בקיץ שעבר. לא שמענו את קולך המיוסר לנוכח הגירוש, ההשפלה והאבטלה, שהונחתו ללא כל סיבה על אנשי גוש קטיף. לא שמענו את קולך אפילו בדאגה למגדלי האווזים, שמטה לחמם קופח ופיצויים לא ניתנו להם בהחלטה שרירותית המעדיפה חיות על פני בני-אדם. ובעיקר לא ראינו שום בשורת עשייה ושיקום-בפועל היוצאת מליבך, חוץ מללהג על עוולות הכיבוש.
החלטת בשמו של יצחק רבין כי החברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתיר. מדינת ישראל הינה הנס הגדול ביותר של המאה העשרים (בזה אנו גם מסכימים), נס שהצליח לקחת חבורת אודים עשנים לאחר השואה ולהקים ממנה מדינה מובילה במדע ובטכנולוגיה וברמת חיים החומרית והרוחנית כאחד. נס זה התרחש במקביל למלחמה עקובה מדם, בה נטלה חלק החברה הישראלית מגדול ועד קטן. העם הזה התגלה במלוא עוצמתו המזהירה גם במלחמה האחרונה, למרות כישלונותיה המהדהדים. אולם אתה וחבורת העיוורים שאיתך, במקום להתרכז בעשייה בה הצלחנו כל-כך טוב במאת השנים האחרונות - החלטתם עבור העם כי נגמר לו הכוח ולכן חייבים שלום בכל מחיר. שלום שהביא מלחמה. שלום שהביא רפיון. שלום שהביא שכול. שלום של מיעוט קטן ועייף, הגורר איתו מדינה שלמה לתהום.
"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", ציטטת את טשרניחובסקי, כאשר כל רצונך היה לבכות את ההרוגים המיותרים-כביכול, עקב אי עשיית שלום. אבל אפילו בתחום זה של השירה - העיוורון העבירך על דעתך. טשרניחובסקי שר את שירו האלמותי להרוגי פרעות המרד הערבי, בם ראה כר גידול נוראי והכרחי לתקומת העם בארצו. הוא ייחל לכך שנהיה ראויים לקורבנם הנשגב. המשורר הגדול לא העלה בדעתו כי שבעים שנה קדימה יקום סופר דגול כמוך ויעז להשתמש בשירו כדי להאשים את צאצאי הנרצחים, במקום את הרוצחים.
למרבה הצער, אני נאלץ לסיים במשל הפירומן שלך. אתה התייצבת בכיכר וקראת בעיוורונך לקברניטי המדינה להמשיך ולאטום את אוזניהם ועיניהם ממוראותיה של המציאות המדממת, ולהמשיך לרדוף שלום בכל מחיר. אין לי אלא לסיים ולומר כי אתה ממשיך להמליץ לכבות את מדורות השנאה, העוינות והרצחנות של אויבינו בגלונים רבים של נפט משובח. מדורות "שלום" אלו, שהודלקו זה מכבר, רק ילכו ויגדלו, אם חלילה נמשיך ללכת אחר עיוורים-מרצון כמוך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
