במקום לבכות על הדם - ננקה אותו

הרבה עלבון וכפיות טובה יש בפרשת הדם השפוך. הייתה שם, בבנק הדם ובמשרד הבריאות, חבורה יהירה ושרלטנית, שלא בחלה בשום אמצעי כדי לפגוע בעדה שלמה. כולם, אבל כולם ידעו שאת "הדם השחור" שפכו ידיהם, ובכל זאת בחרו למלא את פיהם מים; לטמון את ראשם בחולות של שתיקה. היום, עשר שנים אחרי שהתפוצצה הפרשה והרתיחה את דמנו, הפצע מסרב להגליד. ההתנשאות נמשכת, יחד עם האפליה הגזעית.

למען האמת, אפשר היה לגלות הבנה להחלטות בצמרת המערכת הרפואית של ישראל. ניתן להבין את החשש הכבד, שמונע את קבלת דמנו כישראלים מן השורה, בשל ארץ המוצא מוכת האיידס. אבל בשום אופן אי-אפשר לקבל את המעשה היהיר של שפיכת הדם. ועל הסתרתו מהתורם עצמו כבר אי-אפשר לסלוח.

פרשת הדם חישלה את בני העדה האתיופית והבהירה להם חד-משמעית, כי הכיסופים והחלומות לחיות בארץ ציון ככל בני-האדם נותרו בגדר חלום רחוק; שנמשך הפער בין מי שדמו ראוי להיתרם - לאלה שדמם יישפך. במובן זה, מנציחה הפרשה את ההתנתקות וההתבדלות של העדה משאר חלקי החברה. ואולם, מי שמצוי בפרטים, ממילא אינו מתנדב עוד לתרום את דמו, כדי שישמש מזון לחתולים בחצר בית-החולים. מכאן, שאין בפרסום המחודש של הפרשה כל חדש של ממש. מה שבכל זאת עשוי להיות בו, זה צלצול השכמה לכולנו.

שיעור נשאי האיידס מקרב בני העדה הוא גבוה - זאת עובדה קיימת, שלא תשתנה גם אם נצעק חמס מפה ועד לשכת השר. אם

 לא נצא במסע לטיהור עצמי, אנו עלולים להפסיד בקרב הזה. ראשית, עלינו לצאת נגד מבוגרים השבים לאתיופיה מוכת הנגיף במסווה של "מסע שורשים", ושם מתפתים לנערות רחוב עניות. אלה חוזרים לא אחת ארצה כשהמחלה הארורה מקננת בדמם, ומדביקים את נשותיהם. שנית, וחשוב לא פחות: מחובתנו לדאוג למודעות. אסור לנו לסמוך לא על הממסד, לא על גורמי ההסברה וודאי לא על משרד הבריאות, שיעשו הכל כדי להעביר את מסר הזהירות המינית לכלל בני העדה. אנחנו מוכרחים לדאוג לכך בעצמנו.