שוברות שתיקה
ארבע נשים אמיצות ניצבו מול המצלמה של נטעלי בראון ב"מתמורפוזה" וסיפרו על האונס שעברו בצורה סטטית, חסרת-רחמים וחושפת-כל. אם זה היה תלוי באריאנה מלמד, משרד החינוך היה צריך להקרין את הסרט לכל תלמיד
לכל איש יש שם, אבל לנשים שנאנסו יש רק אות אחת. לכל איש יש פנים משלו, אבל לנשים שנאנסו יש רק כמה פיקסלים. כשקורבן של אונס מגיעה – או מגיע – לתודעה הציבורית, מתוך רצון לשמור על פרטיות מופקעת הזהות. ומהי הפרטיות הזאת? מגן של חמלה או הנצחת הסטריאוטיפ הנורא, כאילו דבק בנאנסת אשם?
"מתמורפוזה" שודר בערוץ 1 במסגרת רצועת הסיפור האמיתי. ישודר שוב ב-26 בנובמברארבע נשים אמיצות – לא, גיבורות ממש – ניצבו מול המצלמה של נטעלי בראון ב"מתמורפוזה", אחד הסרטים החשובים ביותר שנעשו כאן אי פעם סביב נושא האונס. ראיתם רק פנים וכתפיים והם מילאו את המסך. ליאורה סיפרה על השמלה הלבנה היפה שלבשה בליל הסדר בגיל שמונה, וכיצד לא יכלה לספר להוריה שדוד שלה נוגע בה, מתחת לשולחן, באופן שהיה צריך לשלוח אותו לכלא מייד. אחר כך יהיה זה גם בן הזוג של האם, אחר כך תיאלץ ליאורה לבחור – האם להיענות לעסקת השטן שלו ולחוות שוב ושוב אונס, ושהוא גם יביא את החברים שלו - או לדעת שהוא עושה זאת לאחותה הקטנה ממנה. ליאת סיפרה עד כמה לא רצתה להיות כאן ועכשיו אחרי האונס. נסיונותיה לחבור אל המלאכים הובילו לאנורקסיה, לבולימיה, לאישפוזים. טמיר – ששינתה את שמה, שהיה פעם אסתר - ניסתה להתאבד. יעל, עשרות שנים אחרי שמישהו חבט בראשה בשולי הפנימייה שלה ואנס אותה – עדיין חרדה, מבוהלת, קפוצת-שפתיים.
הן דיברו למצלמה בצורה סטטית, חסרת-רחמים וחושפת-כל. הן בחרו לדבר מפני שכל אחת, בדרכה, שתקה יותר מדי – גם בעידן שבו לכאורה אפשר להתייעץ ואפשר להתלונן ואפשר להסתייע בחמלתם המאורגנת של גופים המטפלים בנפגעי תקיפה מינית (*1202, מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, והמספר הזה צריך להיות ידוע לכל ילד וילדה, כמו המספר של המשטרה ומכבי האש). "מתמורפוזה" היה למפגן מרשים של שבירת-שתיקה, של עדות על הפשע המתמשך.
כי אונס לא מסתיים ברגע שהמעוול נמלט, כמו זה שאנס את טמיר באיומי סכין בפנימייה הדתית שלה ואחר כך קיבל רק עבודות שירות. או ברגע שיעל התעוררה בבית חולים עם סדק בגולגולת וחבלות בכל גופה. או כשכאבי הצריבה האיומים באבר מינה של ילדה קטנה, ליאורה, כבר שככו. הבעיה מתחילה בדיוק שם, כשהגוף מתאושש והנפש נחבלת, והיא תישאר פצועה ולא מנוחמת שנים ארוכות. אולי לכל החיים.
האם צריך להקל על הצופה?
כל אחת מן הגיבורות שדיברו אל המצלמה עברה, בדרכה, את ייסורי החבלה הנפשית, ולא היתה מוסגלת לגייס לעזרתה את סביבתה הקרובה. אמה של ליאורה הכחישה והדחיקה, אמה של ליאת לא סייעה, אמה של טמיר לא היתה יכולה להכיל את כל הכאב ואת כל הסיפור. כאן, בניגוד לפגיעות בגופם של אנשים, מתגלה הבעייתייות האיומה של אונס: אנחנו מסתירים את הנאנסות כי איננו יודעים, כחברה ולרוב גם כיחידים, מה לעשות בעבירה שימיה כימי האלימות האנושית, ופגיעתה היא לרוב טרור אישי של גברים כנגד נשים: חלשות מהם מבחינה פיזית, פחות מוגנות, יותר מגונות בשל התנהגותן.אל ארבעת הסיפורים הפרטיים הללו חיברה נטעלי בראון את מה שמצאה במטמורפוזות של אובידיוס, מארכנה ועד איו ופרספונה: סיפורים של אונס בידי האלים, ונשים שעברו גלגול לבעלי חיים, לצמחים, לחרקים. החיבור היה גמלוני וילדותי לעתים, משום שהנסיונות ליצור רצפים אימפרסיוניסטים של צילום אמנותי שחור-לבן, בתוספת קריינות דיקלומית (של טל גורדון) ומוסיקה נוגה ואפקטיבית (של חן וגנר) שצרמה לי מאוד, כי האמירה היחידה של כל הניסיון הזה היא שתמיד היה ככה, תמיד נשים נאנסו וחייהן כקורבנות המשיכו להיות רעים ומכוערים. גם כשמנגנים את הדברים בוויולה דה גמבה ובתציאורבו, הם לא הופכים רלוונטיים יותר או חשובים יותר. המעברים בין קטעי הווידוי של ארבעת הגיבורות ב"מתמורפוזה" לבין הקטעים האמנותיים נועדו אולי להקל על הצופה. אבל האם צריך להקל על הצופה? האם צריך למנוע ממנו את מלוא עוצמת ההשתקפות של הסיפור וההשתתפות בו? אם הצופה איננו יכול להישיר מבט אל אשה שנאנסה, ראוי שיבדוק עם נפשו-יחידתו מדוע זה כך.
מיעוט קטן של צופי טלויזיה בחר לבלות מול "מתמורפוזה". את זה יש לתקן: לו הדבר בידי, הייתי מחייבת את משרד החינוך לרכוש את הסרט ולהקרינו בפני תלמידים בוגרים במערכת החינוך. בלי הסברים ודיונים מלומדים, כי הוא מדבר בעד עצמו – ועם החובה לשנן את מספר הטלפון ההוא.
אם ראיתם, הבנתם מדוע קשה כל כך להיאבק, לצעוק, להתלונן, להיחשף ולחוות שוב את האימה בעצם החשיפה. ודאי הבנתם גם שלנפש הפצועה נדרש לפעמים המון זמן כדי לאסוף את עצמה ולהוציא את הסיפור החוצה. אזלת יד של הורים, מחנכים ומערכת המשפט בכללותה גם היא אינננה מסייעת. אבל אחרי "מתמורפוזה", כך אני רוצה לקוות, יהיו עוד נשים שיסכימו להביט במצלמה ולומר שלכל אישה יש שם, וכל מעשה של אונס הוא בין הפשעים הנתעבים ביותר בעולם, וכל מי שאינו רוצה לדעת הופך לשותף פאסיבי לאנסים. לא רצית לדעת? תיזהרי. אין בישראל של ימינו ואין בכל העולם המערבי ביטחון וערובה לשלמות גופה ונפשה של אשה, הן מפני זרים והן מפני בני משפחה. שלא כמו במטמורפוזות של אובידיוס ובמיתוסים של העולם העתיק, האנסים בני ימינו אינם אלים גחמנים. הם גברים שאונסים מפני שהם יכולים, וזהו: כולנו אשמים בכך שהם עדיין יכולים.
"מתמורפוזה". פחות מוגנות, יותר מגונות
מומלצים
