דרושה מטפלת: לא מושלמת מדי

לפעמים, הרגע שבו השמטרפית מזמזמת באינטרקום הוא רגע של שחרור אופורי סוחף - כזה שכותבים עליו שירה. הצרצור המעצבן של המכשיר נשמע לי כמו הצליל היפה ביקום, האות המתוק של החופש. חופש מוגבל מאוד אמנם, אבל הי, לא צריך להיות גרידים. נתנו לך שלוש שעות לסידורים וכמה טלפונים להזכיר לחברות שאת קיימת - תגידי תודה ותשלמי. והו הו, איך תשלמי.

בשל מגבלות המשפחה המורחבת שלנו, והצורך האגואיסטי שלי לעבוד במשרה מלאה, אני כבר 4 וחצי שנים במרדף אחר המטפלת המושלמת. זו שגם נשארת, הכוונה. הדמויות שעברו אצלנו בבית ומערכות היחסים המורכבות איתן יכלו בקלות לאכלס את הרומן הבא של נטליה גינצבורג, אם הייתה נותרת בחיים (דמויות שעסקו בטיפול בילדים ומשק בית לסוגיו נכחו ברבים מספריה, באופן טבעי, שכן היא הייתה אם עובדת).

הארגנטינאית - חמה ומבוקשת

ראשונה הייתה אנה. מטפלת ותיקה מהשכונה, ששמעה יצא למרחקים בזכות ניסיונה, סבלנותה, ומוצאה הארגנטיני. השתייכות ללאום הזה, יודעים הורים עובדים, נחשב ליתרון מובהק בשוק הזה, שגם הוא עמוס בסטריאוטיפים. הן נחשבות טיפוסים חמים, וזו התכונה הכי מבוקשת מצד המעסיקים עתירי רגשי האשם. אם אני נוטשת אותו, לפחות שתהיה איתו מישהי חמה, לפיצוי על העוול שאני מעוללת לו. עוד בנחשבות להיטי התקופה: מטפלות אתיופיות שגידלו לפחות חמישה אחים מילדות.

ואנה זו אכן הייתה טיפוס אמוציונאלי. היא נעלבה עמוקות כשלא קיבלתי את הנחיותיה הנחרצות בנושא הטיפול בתינוק. המוניטין שלה הגיע עם אגו, וזה יצר בינינו חיכוכים סמויים שרק הוסיפו לי רגשות אשם לשק המתנפח. אחרי כמה חודשים חטפו לי אותה. מתברר שזה אקט שכיח בג'ונגל ההורות, סיפרו לי על אמהות נואשות שמסתובבות בגינות, בולשות אחרי מטפלות וכשהן צדות אחת שלא משאירה תינוק בוכה בעגלה הן מציעות לה משכורת יפה, כדי שתערוק אליהן. ברור שלא כולן מתפתות, אבל אפשר להבין אותן. מנשים שמתפרנסות פחות משכר ממוצע אי אפשר לצפות כנראה לאתיקה תעסוקתית כשהן עובדות אצל אזרחים מבוססים בהרבה.

הסטודנטית - מבריקה מדי

אחריה הגיעה פזית, סטודנטית מבריקה לחינוך. חלומה של כל אמא שבייבי איינשטיין וקורסים להתפתחות בדיאדה מדברים אליה. הבעיה היחידה עם פזית היא שהיא הייתה מראה הפוכה ממני: רגועה, ידענית גדולה בתחום מדעי התינוקות, ונחמדה. לא שזה היה קשה באותם חודשים. בעולם מקביל היינו הופכות להיות חברות טובות, אבל ממני היא קיבלה את גרסת האמא ההיסטרית, שמנסה לתפוס את כל הכדורים בבת אחת ולהישאר קצת היא מהחיים קודם. הרבה מתפרנסות עברו פה אחריהן. זהבית, בת השישים, שאיך שדרכה כאן הורתה להדליק לה ערוץ 2 בטלוויזיה, הושיבה את בן השנה וחצי על ברכיה ופקדה עליו לא לזוז (הי, אל תצעקו. שרדה רק פעמיים).

הפדגוגית - מנוסה ומתנשאת

שרינה הייתה בת שישים. הגננת לשעבר שהחזיקה שנה וחצי במשרה מלאה, הדמות הפדגוגית הסמכותית שהעמידה אותנו כל הזמן בצילה, בדמיוני וגם קצת בפועל, כהורים המבולבלים מדי, שעובדים קשה מדי, וחסרים את הגישה הבסיסית, הבריאה שלה (40 שנה במקצוע). היא באה עם סט פדגוגי קפדני שמולו אפשר היה רק להתקפל. מי אני, הרי, שמוציאה את המידע הבסיסי ביותר רק בפורומי הורים באינטרנט, מולה - עם כל הניסיון שלה. כדי לעמוד בתחרות, קניתי ספר להתפתחות שמכיל תוכנית מפורטת לפעילות חושית, מוטורית ומשחקית בכל חודש מחייהם. שרינה הביטה בי ברחמים מהולים בזלזול. את כל התפריט שם היא ניסתה איתו הרבה לפני שחשבתי לגהץ את הכרטיס. שווה את המשכנתא שהיא עולה, הצטדקתי בפני אבא שלו. הילד מתפתח נהדר.

ביחסים עם מטפלות יש מתח סמוי תמידי. מאזן אימה שבו המטפלות או השמרטפיות מזהות ברדארים כל צל של צללי החשדנות אצל המעסיקה. והאמא, שכן היא הנגישה בדרך כלל, חיה במרדף מתמיד מהצללים הללו: "היא בטח לא מרימה אותו כמעט, יושבת בגינה עם המטפלות ומקשקשת והוא בוכה בלי סוף", לוחשים הקולות שלהם בשטניות בראש. "היא בטח רואה איתו טלוויזיה כל היום, מחטטת לי בארונות, ואולי אפילו גולשת באינטרנט".

ולסיום, המתעללת בפוטנציה

המטפלת מצידה יודעת היטב שזה מה שאת חושבת ולכן גם אם ברוב המקרים החשדות הן פראנויה בלבד, הן ישווקו באופן מוגזם את פעילותן היצירתית עם הפעוט שלך, שלא תחשבי חלילה שהן הזניחו, ובכך רק יזינו את החרדה ויעצימו אותה. אני נזכרת באחת ג', גם היא גננת בעברה, שהייתה כל כך נלהבת מהעולל, שנמרצותה ביממה נראתה כמו חצי שנה שלי איתו. אפילו הדיווח התיש אותי, כך שלא הייתה ברירה אלא להיפרד ממנה. האידיאליה הזו הכניסה לי לראש שהיא מפלצת איומה שעוד יקראו עליה בחדשות של ynet. אחר כך הבנתי שעשיתי טעות איומה, שכן האשה המסכנה פשוט רצתה למצוא חן בעיני. היא זיהתה את הפחדים שלי וניסתה להרגיע אותם באופן מכמיר. כאמא טריה וחרדתית לא יכולתי לפתוח את ערוצי הרגישות ולראות את זה.

אחרי הצהריים עם שניים, כשאחת מהן רק נולדה, הם לפעמים אושר מזוקק ובפעמים אחרות פנטזיות כואבות על מטפלות כמוה, או אפילו קצת פחות שאפתניות. אוטוטו מסתיימת חופשת הלידה שלי, והצורך למצוא את המטפלת המושלמת בשבילנו - ולא, רק לא מרי פופינס הנודניקית שלא סותמת - הופך אקוטי. אז אם את חמה, יציבה, אחראית ומתמידה - את יודעת איפה למצוא אותי.