"עדיין חולמת שישראלים ופלסטינים יחיו יחד"

          "שמי מונה אל'פרע, אני בת 52, אם לשלושה ילדים, הצעירה בהם בת 14, ואני רופאה בבית-החולים אלוואדה במחנה הפליטים ג'בליה שבעזה. אני עובדת בארגון הוועדות הרפואיות, המתפעל את בית-החולים, מספר מרכזי בריאות נוספים ותוכניות בריאות קהילתיות לילדים, נשים ובני-נוער. אני משמשת בתפקיד יועצת הבריאות והפיתוח של הארגון, וכמו-כן מרכזת פרויקטים עבור "התאחדות הילדים במזרח-התיכון" באזור עזה.

השבוע, כשעשיתי את דרכי לבית-החולים בכביש הנטוש, יכולתי לראות טנקים ישראליים. בית-החולים אלוואדה ממוקם לא רחוק מבית חנון, ובכל יום במהלך הנסיעה לעבודתי וממנה אני חשה פחד. אני חוששת שפגזי צה"ל יפגעו במכונית שלפני או מאחוריי.

התחושה הכללית ברחבי עזה כולה היא של חוסר ביטחון, אך אני עדיין ממשיכה בעבודתי. אני שולחת את בתי לבית-הספר ותוהה אם היא תחזור הביתה שלמה ובריאה. ילדים רבים נהרגו בתוך חצר בית-הספר או בדרכם אליו. הצבא הישראלי פוגע גם באזרחים במהלך פעילותו, ולעתים אנחנו חשים כי הצבא מתכוון לפגוע באזרחים רבים ככל שניתן.

קשה לי לנוע בחופשיות ברחבי הגדה כיוון שאני חוששת מאוד מהתקפות טילים. אני כמעט ולא מבקרת את אמי, בוודאי לא כפי שאני צריכה. אין לי חיי חברה כלל ואין אפשרות לתכנן תוכניות מראש. מבחינה נפשית קשה לי מאוד. מצבי הרוח יורדים ועולים, אני חשה דיכאון ועצב עמוק. קשה לי לישון בלילה, אני חווה סיוטים נוראיים. הרגשות שלי אופייניות כמעט לכל התושבים בעזה, גם לילדים ולפעוטות. התחושה הנוראה ביותר היא להיות כלואה - הגבולות סגורים, הם נפתחו רק שש פעמים בארבעת החודשים האחרונים".

"הילדים היו בהלם, בכו ורעדו". ילד בביה"ח אלוואדה (צילום: מונה אל'פרע) 

          "ביום ראשון האחרון נהרגו שני אנשי חילוץ רפואי במהלך עבודתם, ואחד מאנשי הצוות בבית-החולים נפצע גם הוא. ביום שני בשעה 7:30 בבוקר הגיע לבית-החולים אוטובוס של ילדי גן בני שלוש עד חמש. המורה שלהם נפגע מנפילת פגז והאוטובוס פינה אותה לבית-החולים. הילדים הקטנים היו בהלם, בכו ורעדו, והצוות עמל להרגיע אותם. חלק מהאנשים פרצו בבכי למראה הילדים ההמומים שאושפזו במחלקות השונות.

שלשום היגעתי לעבודתי בדיוק בשעה שבה החלו המתים והפצועים מבית חנון להגיע. בין הנפגעים היו פצועים קשה וילדים רבים, זה היה בלי ספק אחד הימים הקשים ביותר בבית-החולים. בני המשפחות שהמתינו בחוץ היו בבירור בטראומה, חדר המיון היה צפוף ובקושי הצלחנו לתפקד.

מאז תחילת המבצע בבית חנון הגיעו תשע נשים מהעיירה ללדת בבית-החולים. הן נאלצו להמתין שעות עד שקיבלו אישור לצאת. חלקן נשארו בבית-החולים כיוון שלא יכלו לחזור לביתן, אחרות מצאו מקלט אצל משפחות מקומיות בסביבה. בעזרת האו"ם הצלחתי לשלוח השבוע 400 חבילות של פורמולה לתינוקות לבית חנון, נאמר לי שיש שם מחסור גדול בחלב.

התחושה שלי היא שהמצב הנורא יכול היה להימנע על-ידי הצבא. לומר, "סליחה, אנחנו מצטערים" לא מספיק, ובוודאי שלא יחזיר את המתים לחיים".

         "כרופאה, כאם וכאדם תמיד הסתייגתי בחריפות מכל פגיעה באזרחים, ישראלים או פלסטינים. אבל כאן בעזה אנו האזרחים משמשים מטרה לצבא מאורגן. טרור מדיני, אני קוראת לזה.

בארבעת החודשים האחרונים אנו חיים ללא חשמל לאחר שתחנת הכוח בעזה נהרסה בהפצצה מכוונת. המחסור בחשמל מקשה מאוד על החיים כאן. בבית-החולים אנחנו משתמשים בגנרטור חלופי שפועל על דלק יקר. כיוון שהגבול לעזה סגור ומסוגר רוב הזמן ולא ניתן להעביר את החולים, הצוות נמצא תחת לחץ עצום,

 בעיקר צוותי חדר הניתוח. אנחנו נאלצים לדחות כמעט כל ניתוח שאינו ניתוח חירום או ניתוח מציל חיים כדי לחסוך בחשמל לניתוחים קריטיים.

חולי סרטן רבים נאלצים לוותר על טיפולי כימותרפיה ורדיותרפיה מכיוון שהם אינם מורשים לחצות את הגבול למצרים. החולים במחלקת טיפול נמרץ נמצאים במצב קשה מאוד בגלל המחסור באספקה סדירה של חשמל, וכמוהם גם חולים הנזקקים לטיפולי דיאליזה.

כרגע עדיין יש לנו מלאי תרופות ומוצרים רפואיים אחרים, אבל אנחנו חוששים מאוד שהם יתכלו לחלוטין בקרוב. למרות הלחץ העצום אנחנו מנסים להבטיח את הצרכים הרפואיים מראש. בגלל המצב התייקרו מאוד הוצאות התפעול של בית-החולים. במקביל אנחנו נאלצים לטפל ברוב החולים בחינם בגלל מצבם הכלכלי. כ-70% מהתושבים בעזה סמוכים על עזרה בינלאומית לקיומם.

במסגרת עבודתנו הרפואית גילינו שכ-42% מהילדים והנשים בעזה סובלים מאנמיה קשה הנובעת ממחסור בברזל. אין ספק שהדבר נובע מתזונה לקויה שאינה כוללת כלל אכילת בשר. עד-כדי-כך העוני שולט בעזה, כתוצאה מהכלכלה המתפוררת בשל הסנקציות והמצור".  

"כמעט כל הניתוחים נדחים". ילדה בביה"ח אלוואדה (צילום: מונה אל'פרע)  

          "האנשים בבית חנון רעבים. אין להם מים, חשמל או תקשורת. אזורים נרחבים של אדמה חקלאית נהרסו, צוותים רפואיים אינם מורשים להיכנס אלא במקרי חירום ואחרי תיאום מורכב. הכמות העצומה של ההרוגים מבין האוכלוסייה האזרחית מוסיפה ללחץ העצום בו נתונה מערכת הבריאות השבירה והמדולדלת ממילא בעזה.

העובדה שישראל ממשיכה במבצע גורמת לי לעתים לחשוב שהיא אינה מתכוונת ברצינות להשיג שלום ויציבות באזור. אני מרגישה שהשלטון שלכם מנסה לגרום לנו, הפלסטינים, לצמצם למינימום את המטרות הלאומיות שלנו - עד שבחלוף הזמן תוסב תשומת הלב רק לסיטואציה ההומניטרית ותו לא.

אני מאמינה שהכיבוש חייב להסתיים ושתהליך שלום שאינו מבוסס על צדק לא יוכל להתקיים. אבל שלום אינו יכול להיות מוכתב על-ידי הצד החזק יותר. אני עדיין חולמת על היום שבו המלחמה תסתיים, אז ישראלים ופלסטינים יחיו יחד בארץ העתיקה הזו". 

• ד"ר מונה אל'פרע ביקשה שתמונתה לא תתפרסם