המתנחלים עזבו ועדיין שחור בעיניים

"היו לנו 70 דונם אדמה. ביום שעלתה נווה דקלים, באו בולדוזרים ולקחו לפחות חצי מהאדמה, יותר מ-30 דונם. חישפו את האדמה ועליה נבנה השער לכל החלק המערבי של ההתנחלות. גם לקחו את האדמה, גם בנו עליה וגם בחול שלה בונים התנחלות ואנחנו אין לנו כוח... לכן אני מבין את המתנחלים שכואבים כשהם נאלצים לעזוב. במיוחד אלה שנולדו פה, לא את ההורים שלהם שבאו וגזלו את האדמה שלנו. אבל תודה לאללה, האדמה תמיד שבה לבעלים שלה".

את הדברים האלה אמר האשם אל-אר'א, המכונה אבו מוחמד, באוגוסט 2005. ערב הוצאתה לפועל של תוכנית ההתנתקות, דיבר אבו מוחמד בן ה-52 במונולוג ל-ynet בתקווה על העתיד שאולי יהיה ברצועת עזה, לאחר פינוי ההתנחלויות; על השימוש באדמותיו שישובו אליו אחרי עשרות שנים.  

השבוע שבנו אליו. הוא עדיין שם, עם המשפחה, באזור המואסי של עזה, וזוכר היטב את הרגעים שבהם צפה בהריסת ההתנחלות שעל אדמותיו. "ישבתי בקומה העליונה על המרפסת וראיתי את הדחפורים עולים על נווה דקלים. הייתה בי שמחה גדולה. קיווינו שהנה החלומות מתחילים להתגשם". אבל אבו מוחמד של סוף 2006 הוא אדם שפוף ומאוכזב. אמנם הוא כבר יכול לדרוך על אדמתו - אבל מהחלומות הוורודים לא נשאר דבר.

אבו מוחמד. צילום: עלי ואקד

החושות נותרו ריקות, בצד ההריסות

גם ההריסות של נווה דקלים, שרובן המכריע לא פונה, לא פוגמות בנוף המדהים של האזור. מטעים שדרכם אפשר להביט בחוף הים המדהים של הרצועה. חקלאי המואסי עסקו השבוע במסיק הזיתים. החושות על החוף נותרו יתומות. בתקופת טרום ההתנתקות, התושבים במקום הביטו בקנאה בבעלי החושות, חשבו שמי שיש לו חושה יש לו מכרה זהב ביד. אבל החושות נותרו יתומות. למעט שלד ראשון של שלוחת אוניברסיטת אל-אקצא העזתית לא נראה כל פיתוח באזור נווה דקלים. אין למעשה כל שינוי מהרגע שבו סיימו הדחפורים את מלאכת ההריסה.

אבו מוחמד, אני מקשה, האדמה אולי חזרה - אבל איפה השינוי שייחלתם לו? איפה התוכניות הגדולות? המפעלים, התשתיות האזרחיות שעליהם חלמת בשיחה הקודמת? "האדמה חזרה וגם זה משהו", הוא משיב, "אבל אם להיות ישר, שום דבר לא השתנה - להפך. אז היינו מאוחדים והיום אנחנו מפולגים. הכיבוש לא נעלם, אבל אם לפני שנה זה היה כיבוש ישיר, חונק ואכזר, היום הוא קצת יותר רחוק; ממשיך להפוך אותנו לשבויים בתוך כלוב, רק שהכלוב קצת יותר פתוח".

למה לא עיבדת עד היום את האדמה? איפה היבולים שחלמת עליהם? מנווה דקלים יש בעצם בעיקר רק הריסות.

"יש לנו רצון לעבד ולהתקדם, אבל אני פוחד שאם אכנס להשקעה כדי לעבד את האדמה - לא אחזיר את ההוצאות. הישראלים לא יתנו לנו לייצא ולשווק את התוצר בגלל הסגר והמצור. זה פוגע לא רק ביכולת שלי לייצא, אלא ביכולת לשווק בתוך הרצועה. אם פעם עשרות אלפי פועלים עבדו בישראל והכניסו הרבה כסף לרצועה, היום אף אחד לא יוצא ואין כסף. לכן כל צעד שאעשה עלול להיות הרסני מבחינה כלכלית".

בינתיים, נטע אבו מוחמד 10 דונם גויאבה, וזהו. לדבריו, כאילו לא מספיקות בעיות המצור והסגר, פלש לאזור סוג חדש של חרקים שמשגעים את החקלאים. הרשות הפלסטינית איננה מצליחה להתמודד איתם. "גם המצב הביטחוני הפוליטי וגם החרקים - אין סיבה לאופטימיות", הוא מציין בחיוך מר.

יש לא מעט ישראלים שישאלו, אולי בשמחה לאיד: איך אתם לא מצליחים לשחזר את ההצלחה החקלאית והכלכלית של המתנחלים שגרו פה?

"אם כבר מדברים על שמחה לאיד, אני יודע שגם מצבם של המפונים לא הכי טוב, לא כולם הצליחו לשקם את חייהם וחלקם הגדול חי ברחובות ובמחנות ורק יכול

לחלום על מה שהיה לו פה. כך שבעניין הזה אנחנו והמתנחלים בתיקו. בעניין ההצלחה, בעוד ממשלות ישראל תמכו במתנחלים כספית, תמכו בהם בכל תהליך העבודה עד לשיווק ולייצוא - אצלנו לא נותנים לנו שום עזרה, לא ברמת התכנון של מה לזרוע ולא ברמה של איך מקיימים תוכנית עסקית - ואפילו לא ברמה של הפיצוי על נזקים. שום דבר".

אבל זו לא רק החקלאות. אבו מוחמד מוטרד מהעובדה שגם הבניינים בהתנחלות, ששימשו כמכללות, גני ילדים ובתי ספר וישראל הותירה במצב סביר, עומדים ריקים. "אותם לפחות חשבנו שננצל וגם את זה אנחנו לא עושים. ובינתיים לא קורה איתם כלום".

מי אשם במצב הזה? אבו מוחמד משוכנע: "הפיתרון בידי ישראל. אם היא תחליט לתת לנו לחיות, לבנות, לנטוע, לשווק ולייצא ולנהל חיים נורמלים - נוכל להצליח. אם היא תחליט שזה לא יקרה, אז שום דבר לא ישתנה. אני מבקש מהממשלות בשני הצדדים שיתנו לאנשים הפשוטים בשני העמים לחיות. ואם זה יקרה, יהיה פה שגשוג. בינתיים זה נראה שחור".