פעם חלמתי והנה אני באפריקה

הטיסה ליוהנסבורג ארכה כ-9 שעות. חברת התעופה הלאומית שלנו הפתיעה הפעם לטובה בשלוש אופציות של ארוחת בוקר ובשירות אדיב (הכותב היה אורח של חשבון הבנק שלו). משם, טיסת פנים קצרה בנתיבי אוויר דרום אפריקאיים שהצטיינו במלאי משקאות שלא היה מבייש בר מצויד היטב - מעולם לא שתיתי כל כך הרבה אלכוהול בכל כך מעט זמן - אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי להתחרות בשכניי המקומיים. להערכתי, שתיתי את עלות הכרטיס.  

ראשי כבשים. החלק הכי זול במדינה (צילומים: רפי אהרונוביץ')

בראש טוב נחתנו בקייפטאון, המתחרה בהצלחה בתואר "העיר השלישית הכי יפה בעולם, אחרי פריז וסן פרנסיסקו", כך הבטיחו ספרי הטיולים ובצדק. היא שונה. מוקפת ים, ולא כמו שלנו, אלא אוקיינוס אמיתי עם צוקים וגלי ענק, ומעל הכל חולש הר השולחן.

שכרנו ואן. רגע, יש לי הערה: מי שלוקח ואן לשלושה זוגות צריך לקחת בחשבון שהרבה חברים יצאו לדרך וחזרו צ'ילבות לעולמים. בחרו בקפידה עם מי אתם נוסעים נסיעות ארוכות וצמודות, אצלנו זה עובד כי פשוט אין לנו כוח לחברים חדשים. הנסיעה בחברותא יצרה אווירה מיוחדת והדיסק החדש של סבא בוב דילן סיפק בלוזים שהתאימו לנוף המדהים

קייפטאון לכל החושים

כמו כל המדינה, גם קייפטאון היא עיר של קצוות. מצד אחד, הווטר פרונט, פרוייקט

 אדיר על המזחים של נמל העיר עם עשרות חנויות, הופעות בחוץ ובפנים, מסעדות ובארים, ומצד שני, הלנגה, מעין מחנה פליטים של פחונים, שם מתקבצים כהי העור מכל המדינה על מנת לחפש עבודה ולאפשר חינוך טוב יותר לילדיהם. אנחנו, שחרשנו את העיר לרוחבה ולאורכה, השכלנו לבקר בלנגה (רק בסיור מאורגן). זהו סיור חשוב על מנת להבין את ההיסטוריה הלא פשוטה של העם הזה, ואין טוב ממראה עיניים.

שתי משפחות בפחון שגודלו כ-3 מ"ר, והריח, ריח של מחנה פליטים. למרות זאת, אתה רואה ילדים שבעיניהם שמחת חיים. רוב הגברים יושבים בפאב המקומי, משלמים 6 ראנד, שהם משהו כמו 4 שקלים, אקט המקנה להם זכות לשתות בירה תוצרת בית ככל יכולתם, מבוקר ועד לילה, מדלי פח הסובב בין האנשים. האדיבות בולטת.

ומי שרוצה יכול גם לטעום ראשי כבשים המתבשלים במים רותחים בתוך חביות, כאלה שאצלנו מחממים בהן זפת, על עצי מדורה. ראשי כבשים נחשבים לחלק הכי זול במדינה עתירת בשר זו, ומי שידו משגת קונה ראש כזה שאמור להספיק למשפחה של שש נפשות. טעמנו. לא משהו.

חזרנו למלון למקלחת ארוכה על מנת להיפטר מריחות החריכה של ראשי הכבשים, האבק וחלק מהמראות. משם נסענו לווטר פרונט ואכלנו ארוחה מצוינת במסעדה שנקראת בלת'אזר, עוד דרך לצמצם את הרעב ולהגדיל את הפערים.

המסע בעקבות מובי דיק 

אחד הדברים המוזרים שניתן לראות בדרום אפריקה הם הלוויתנים. אותם יצורי ענק באורך של שני אוטובוסים דו מפרקיים, מלווים אותך בחלק גדול מחופי ומפרצי המדינה. אלא מה, לשותפנו למסע מר ק' זה לא הספיק. נודע לו מפי מקורות יודעי דבר על שמורת טבע שנקראת De hoop, בה יש מסלול הליכה בן חמישה ימים שנקרא נתיב הלוויתניים.  

למה לטפס כשאפשר ללכת על החול?

אז אחרי שגמרנו להתענג על קייפטאון, הר השולחן ונפלאותיו ומסעדות הבשר המעולות, המשכנו ללסטלנבוש, מרכז היין. שם נחנו במשך הלילה, כשאנחנו מוקפים ביותר יקבים אפילו ממה שיש בארץ. אחרי נסיעה ארוכה, שחלקה בכביש עפר, הגענו לשמורה (ההרשמה מראש, באתר או בטלפון, ההמתנה ארוכה והעונה המומלצת היא ספטמבר-אוקטובר, שכן יש פריחה משגעת וזוהי עונת ההמלטה של הלוויתנים).

שמורת דה הופ שייכת למעשה, כך הסתבר לי בהמשך, לחברה חצי ממשלתית ומשמשת לא עלינו, כאתר לניסוי טילים. מומחים בטחוניים שהסתובבו בינינו לחשו לנו שגם אנחנו השתמשנו בשטח הניסוי להשכיר, מספר פעמים. זה לא מפריע, ואולי אף עוזר, לשמורה להשתמר במצב מצוין, כאשר כל יום באים בשעריה תריסר הרפתקנים חדשים ומדלגים כל לילה לבקתה אחרת.

את הציוד והאוכל לחמישה ימים מעביר לך הצוות. אתה נושא על גבך מים רק

 למשך היום. אנחנו, המשלחת הישראלית, התארגנו כמיטב המסורת הצה"לית: הרוקחים שבינינו מונו על התאגיד הרפואי, הגברים פשטו על חנויות הקמפינג והצטיידו בציוד שהיה מאפשר להם אפילו לכבוש את האוורסט. אני פיקדתי על התפריט של שישה אנשים רעביםXחמישה ימים.

המסלול המתוכנן, כך הבטיח לנו האינטרנט, כלל יומיים של טיפוס על גבעות, כ-15 ק"מ ביום (שום דבר, שכנעתי את עצמי, כמו מהבית עד אבולעפיה וחזרה), ו-3 ימים של טיול "קליל" על חוף ים וצוקים (שום דבר, אמרתי לגברת, כמו טיול על הדק בנמל ת"א). באופן אישי קראתי גם את האותיות הקטנות שהגדירו את רמת המאמץ של הימים הראשונים כ-3,850 קלוריות ליום ואת הימים האחרונים רק כ- 2,500 קלוריות ליום. כבר חצי שנה שאני מגביר את אימוני הכושר ומנסה לשכנע גם את הגברת לעשות כן. כך הגענו חדורי רוח קרב לשמורה.

מן הפח אל הפחת

כאשר הגענו לבקתה הראשונה והתחלנו להתארגן, פגשנו במקום חמישה דרום אפריקאים ממועדון מיטיבי לכת המונה כ-5,000 חברים מדוגמים ומאורגנים להפליא בצורה מעוררת קנאה. בעוד אנחנו מנסים לדחוק את ציוד המחנאות הבסיסי שקנינו, שכלל רק: כמה מחבתות, סיר לפסטה, שישה בקבוקי יין מובחרים ועוד בקבוק של ג'ין לתרמילים, אצלהם הציוד כבר היה ארוז, ומיד הם התארגנו לברביקיו. קולות הצחוק והאוכל מהחדר השני הגבירו את דכאוננו, יחד עם החשיכה והלא נודע.  

שקיעה כתומה בין ההרים

לקינוח, ממש לקראת ערב, התייצבה בפנינו מנהלת האתר ובפיה מספר התראות שאצלנו מקבלות רק יחידות מובחרות לפני יציאה לקרב:

1. היזהרו מבבונים. 

2. היזהרו מנחשים ולימדו בעל פה את כל סוגי הנחשים הנמצאים בשמורה (הספר היה בערך בגודל ספר הטלפונים של פעם).

3. גם אם למדתם בעל פה את כל סוגי הנחשים, זה לא בהכרח יעזור לכם. יש אצלנו שני סוגי נחשים שגם אם תצלם אותם בווידאו ותביא לנו את התמונה, לא נוכל לעזור לך, שכן 20 דקות ואתה פגר.

4. זהירות: נפילה מצוקים.

5. זהירות: בבקתה מסוימת, אם תשתה את המים שמגיעים בצינור שאינו מנחושת, אתה מת תוך 40 דקות.

6. זהירות: אין קליטה. גם אם תצליח לזהות בוודאות איזה בבון תקף אותך או איזה נחש הכיש או מאיזה צוק נפלת או אם חטפת דיזנטריה או אם נעקצת על ידי דבורים קטלניות (כן, שכחתי להזכיר גם את האזהרה הזאת), הסיכוי להשיג עזרה הוא קלוש. לכן, אחד מהמשלחת חייב להחזיק טלפון פתוח כל הזמן וכל פעם שהוא מגלה שיש קליטה, לסמן את המקום באבנים, כך שאם נצטרך להזעיק עזרה, הוא יחזור למקום האחרון בו היתה קליטה.

חוץ מזה, שיהיה לכם אחלה טיול, היא איחלה. בעוד כולנו שותקים, היא חזרה, אה, נזכרתי. זאת עונת ניסוי הטילים, אם יהיו ניסויים בימים הקרובים אנו נודיע לכם כל בוקר עד השעה תשע ואתם תפונו למרכז עד יעבור זעם.

אלוהים, אמרתי לעצמי, מילא המרתי את הכורסא המרווחת שלי עם המסך הרחב בנפלאות קייפטאון, אבל איך לעזאזל שכנעו אותי להגיע לכאן, ועוד בהתנדבות. הפעם אני הפכתי לפסימיסט שבחבורה. נניח, אמרתי, שנעבור בשלום את הבבונים, נדלג מעל הנחשים, נשתדל לא ליפול מהצוקים החדים, לא נלגום מהמים המורעלים, נימלט מהדבורים הרצחניות ונניח, רק שנניח, שבדרך נס ננצל מכל זה, אז ייפול לנו טיל על הראש.

מיטיבי הלכת מול מיטיבי הלסת

בוקר יום א'. עם פרצוף של תשעה באב, או של נידונים למוות, כוחותינו יוצאים בעקבות הדרום אפריקאים המקצועניים למסע של 15 ק"מ. רק יצאנו והם כבר שעה לפנינו. הגבעות מהאינטרנט מתגלות כצוקים בגובה 600-500 מ'. אבל הנוף, מדהים. ההליכה הייתה קשה למיטיבי לכת וכמעט בלתי אפשרית למיטיבי לסת. מפעם לפעם, כאשר לא הייתי עסוק בהישרדות, הצלחתי להעיף מבט על כל סוגי הפרחים והצמחים, כאלה שלא מוכרים לנו בכלל.  

זהירות: צוקים

כ-8-9 שעות אחרי, עייפים אך מגובשים, סחוטים אך מתחילים לקלוט היכן אנחנו, הגענו לבקתה הראשונה. כל בקתה שונה מקודמתה, מים חמים כמעט בכולן וחשמל סולרי עד שהוא נגמר, ואז נרות ופנסים. כפגרים נפלה חבורתנו שדודה על מיטות הקומותיים. המקצוענים כבר היו אחרי מקלחת, צופים על הנוף, הכינו לעצמם פסטה וסלט בשתיקה מקצועית.

חשוב לציין שבכל בקתה ברביקיו פנימי וחיצוני, מלקחיים אחד, כיריים וקומקום. הריח מהבישול הקל של המקצוענים חדר לנחיריי והעיר אותי מאפיסת הכוחות שלי. יש רק דרך אחת שאני מכיר לעודד את חבורתנו. אוכל, קדימה אוכל.

המהפך

לעיניהם הנדהמות של המקצוענים, בסיר אחד גדול בישלנו פסטה, על צלעות הטלה מרחנו מעט רוטב קארי ועל נתחי הראמפ והטי-בונים טפטפנו שמן זית, לימון ופלפל שחור. הלכנו להתקלח עד שהאש תהיה אש. בקבוק יין פינוטאז' החביב עלינו במיוחד, נפתח. ארוחה כזאת והצבע חזר ללחיינו. המקצוענים היו בהלם. "חבר'ה", הם אמרו, "בהליכה אתם קצת מפגרים, אבל האוכל, בחיים לא ראינו אנשים אוכלים כמוכם במסעות מסוג זה". "הנוף מדהים", אמרתי להם, "אבל אנחנו פה בשביל האוכל".

בבוקר, קצת כואבים מההליכה המאומצת ומהמיטות נוסח הטירונות, זחלנו למטבח. המקצוענים אכלו מעט קורנפלקס וחטיפי אנרגיה, כל אחד בפינתו שלו. ואנו: סלט טונה, סלט ירקות טריים, טוסטים על המחבת, ביצים לפי הזמנה, קפה, 2 סוגי תה, ריבה ושוקו. אה, וגם עוגיות והתנצלות לחבר'ה שלא הבאנו תפוזים על מנת לסחוט מיץ טרי. הדרום אפריקאים עדיין לא התאוששו מאתמול ושאלו: "חבר'ה, אם כך אתם אוכלים במסעות איך אתם אוכלים בבית?"

ילדים, עיזרו לנו למצוא את הלוויתן

לפתע, הפתעה נעימה, על השולחן חיכה לנו פתק שאותו לא ראינו אתמול בגלל החשיכה ובו הודעה בזו הלשון: האיטלקים מבצעים ניסוי טילים היום. אנחנו נאסוף אתכם. אשתי קפצה משמחה: "תפילותיה נענו". וכך אספו אותנו והחזירו אותנו אחרי הצהריים לבקתה השלישית. רווח נקי של טיפוס 15 ק"מ על צוקים.

הבקתה השלישית היתה מדהימה: על מפרץ מולנו לוויתנים, דולפינים גולשים, לגונה בה ניתן להתרענן ומה לא. חברים, צילמתי כל כך הרבה לוייתנים, שהלוויתן הבא שירצה שאכוון עליו את מצלמתי יהיה חייב לעלות על החוף ולפצוח בפירואט. גם הימים האחרים היו נפלאים. המסלולים התקצרו, הים ליווה אותנו כל הזמן ברעש נפלא של גלים, הגיבוש היה במיטבו, הדרום אפריקאים השתחררו. סיפורים, בדיחות, אוכל, יין, צוקים, חופים והרבה לוייתנים ופרחים. החיפוש אחרי מובי דיק הסתיים. והיה בהחלט שווה.

עשה לכם תיאבון? הקליקו כאן ותוכלו לקרוא על החוויות הגסטרונומיות של רפי אהרונוביץ' מהמסע בדרום אפריקה, ויש גם מתכונים.