כשאריה שואג, מי לא יירא

"ממעונות אריות ומהררי נמרים", כך בטקסט מופלא בספר שיר השירים (ד', 8) מתבונן המשורר על יופייה של הארץ. ולימים, המהלך באזור הגליל מגלה מהיכן נשאבו מקורותיו האליגוריים ואיך טבעו דימוייו את שמם בנוף. איך קרה ששמות הרים, כפרים, נחלים ומעיינות, כולם סובבים את הר מירון ואוחזים בשמות הלייש. ואם לא די בכך, במאה ה-16 הופיע לביא אנושי, בשר ודם, אשר חייו נסובו את ההר ומקום קבורתו משקיף אליו. מי הוא אותו האר"י? האם סבבו כאן אי פעם אריות או בני משפחתם? היכן לוכדים נמרים? ואיך נצא לטייל בין כולם?

אל גוב האריות

ואלה שמות ה"אריות" וגובהם: הר הארי (1,048 מ'), הר כפיר (980 מ'), הר שחל (930 מ'), וממש בשוליהם מפכים המעיינות "עין הארי" המוכר לנו כ"בריכה הסודית" שבכרמי הזיתים מזרחית לכפר ראמה ו"עין אסד" אשר מצפון לו, שמשום מה נחקק שמו הערבי על מפותינו (בערבית אריה הוא "אסד"). הנחל הזורם בין ההרים הלא הוא נחל הארי. ושם ממש בסמוך, הכפר הדרוזי הצעיר עין אל-אסד ומערבה לו בבקעת בית הכרם, הכפר דיר אל-אסד. 

תל חי. אבן שואגת (צילום: אריאל כרמון)

אם נרחיק צפונה, נמצא את העיר לייש, הלא היא דן המקראית אשר במקורות הירדן, וממול צופה אליה מהגבעה פסל האריה השואג בתל-חי. על כל אלה נוסיף את האר"י הקדוש, אבי תורת הקבלה המודרנית היא הקבלה הלוריאנית, שחייו במאה ה-16 סבבו את צפת ואיזור הר מירון. וכך מרוב אריות מתעורר בי חשש שלא יוותר עוד מקום למלכים בשר ודם אלא רק להוד מלכותם ההולכים על ארבע.

את אחרון האריות ששוטט בארצנו לכדו כבר לפני מאות שנים, אך עדנתם הייתה

 כנראה, עוד בימי שמשון שהרג אחד מהם בדרכו אל האשה הפלשתית, או דניאל שבילה במחיצתם בימי מלכות בבל ופרס שם בגלות הרחוקה עד מאד מהרי הגליל.

פעם כנראה, עוד שיחרו לטרף מלכי היער בסבך יערות ארץ הקודש, וכל שנותר לנו היום, הוא שמותיהם המפארים ראשי הרים, נחלים ומעיינות ברום הגליל העליון.

לאלף נמר

נמרים בגליל שוטטו עד "לא מזמן". רוצה לאמר עוד כשהייתי ילד. ומכיוון שגילי איננו מופלג כדי כך, אגלה שבן משפחת החתולים האחרון ניצוד בגליל בשנת 1965, כשעבדאללה אל-ג'אסם מהכפר ערב אל-עראשה פגש בטורף זקן שחמד עגל מן העדר והרגו באבחת שבריה. היה זה הנמר האחרון שניצוד בגליל ואשר הכניס את עבדאללה לפנתיאון ציידי הנמרים בארץ הקודש. כל זה קורה ברכס אדמית בנחל נמר הנושק לגבול הצפון, וזה היה כנראה נמר רעב ועייף שהגיע מאזור נהר הליטאני בתורו אחר מזון מן החי.

לא הרחק משם, בפקיעין, נמצא בית האבן מכובד של  יוסף בק. שמועה גונבה לאוזני שבסלון ביתו ניצב פוחלץ של נמר גלילי ודי היה בכך כדי להובילני אל מפתנו. לאחר מספר מילות נימוס עברתי את הסף (ביתו של יוסף לא פתוח למבקרים) ולעיני נתגלה עומד לתפארת נמר ארץ ישראלי מפוחלץ, מעשה חובב, ועיני הזכוכית שלו מביטות בי במבט זגוגי.

אדר זה היה אחד משני נמרים שנצודו באזור פקיעין בשנות ה-30 של המאה שעברה וניתן לאדון יוסף במתנה. נמר גלילי (P. p. tulliana) הוא מן הנמרים הגדולים בעולם. משקלו מעל 70 ק"ג. זוהי חיה טריטוריאלית ויחידאית ולכן שטחי המחייה בגליל לא יכלו להכיל אוכלוסיה גדולה של בני מינה. אולם מעבר לנמר העומד על ארבע בסלון ביתו של יוסף, יש סיפור מרתק עוד יותר על איש אמיץ שהיה נמר הולך על שניים עוד בחייו והלך לעולמו בתחילת שנות ה-90.

מלכודת נמרים. זכר לימים ששוטטו כאן נמרים (צילום: אמנון גופר)

שורשיו של חסיין יוסף בק בהר הדרוזים אשר בלבנון ואבותיו היגרו לפקיעין לפני 300 שנה. בשנות ה-20 של המאה שעברה התגייס יוסף לצבא הוד מלכותו, שרת במדבריות ערב, עלה בסולם הדרגות ואף לחץ את ידו של וינסטון צ'רצ'יל. לכותרות עלה לאחר שהיכה בגבורה באנשי כנופיות באזור השומרון וזכה ב"צלב המלך ג'ורג'" (וגם בתואר "האדם היחיד בארץ שזכה בצלב המלך ג'ורג'"). בשנות ה-40 חזר לכפרו וחי בפשטות ובאמונה כאחד מנכבדי הדרוזים. לימים, קיבל את תואר הכבוד "בק" מעבדאללה מלך ירדן שהוקיר את פעילותו ובהוקרה על נאמנותו ומסירותו לחצר האשמית.

לאן נטייל?

מלכודת נמרים "מטר מהכביש": בסמוך למצפה חרשים שבגליל העליון (פנייה מכביש 864) נותרה בשטח, כמעט בשלמותה, מלכודת נמרים. כדי לצפות בה מקרוב אתם מוזמנים לחורש הנפלא של הר שזור במרומי הגליל העליון. היכנסו בשער היישוב ומיד פנו שמאלה בשביל העוקף את בריכת המים ונבלע בחורש. תוך דקה תפגשו במבנה אבן ששימש את ציידי הגליל עוד בימים ששוטטו כאן נמרים.  

שלושה הרים וכפר אחד: הכפר הדרוזי בית ג'אן לכוד היטב בין טפריהם של שלשת האריות – הר כפיר, הר שחל והר הארי. סיור בסמטאות הכפר בימי חורף הוא חוויה נפלאה. עלו מתוך בתי הכפר לתצפית מהר הארי לעבר נופי הגליל התחתון ולא תצטערו. הכפר בית ג'אן – עולים בכביש 864 ונבלעים בעננים.  

מבשלת ערק. "עראק אל-נמרוד" (צילום: איל כץ)

"חלב אריות": לשם המוזר הזה זכה העראק. הערק הזחלאווי (זה המיוצר באזור זאחלה שבלבנון) עשוי מענבים או תמרים העוברים תהליך של תסיסה וזיקוק וכשהנוזל מטפטף על עשבי אניס טבעיים שטעמם נספג באלכוהול, מתקבל תמהיל מופלא של יין שרף. מדוע חלב אריות? משום שכשמוסיפים קצת מים לכוסית הערק הופך צבעם ללבן סמיך. יש הטוענים שרק אחרי זיקוקו של הערק שלוש פעמים הוא הופך ל"חלב אריות". לבן או שקוף, בשביל כוסית זחלאווי לא חייבים להצפין עד לבנון, באזור התעשיה של מושב גורן תמצאו את "עראק אל-נמרוד", מבשלת ערק של יוצאי צבא דרום לבנון.

• אמנון גופר - מדריך טיולים בגליל ומספר סיפורים בדגש אתני.