הבריטני ספירס של 88FM
שרלוט גינסבורג , שחקנית והבת של, הוציאה תקליט בכורה. מוקפת ביוצרים מוערכים ומוכשרים שכתבו, הלחינו, ניגנו, הפיקו והקליטו - לא נותר לה אלא ללחשש במבטא הצרפתי הסקסי. אבל זה לא מספיק
שרלוט גינסבורג היא בריטני ספירס של 88FM. עצוב, אבל נכון. את הלהיט "I'm a slave 4 U" של בריטני כתבו והפיקו צמד ההיפ-הופ המוכשר The Neptunes, ולגברת ספירס הנאה נותר רק לגנוח למיקרופון, לעבור כמה ליטושים במחשב, ולטוס לתחנות הרדיו. גברת גינסבורג לא שונה ממנה בהרבה: באלבום החדש שלה, גינסבורג מתפקדת על תקן "תהיי יפה ותשתקי", או לכל היותר "תהיי יפה ותלחששי". היא הקיפה את עצמה בשמות גדולים, מוערכים ומוכשרים, שכתבו, הלחינו, ניגנו, הפיקו והקליטו, ולה עצמה נותר רק להגיע לאולפן עם צמד מוזיקאים מוערך, עם המבטא הצרפתי הסקסי, וללחשש.
סוללת הכוכבים שעוטפת את גינסבורג באלבום הזה מתחילה עוד מחוצה לו. גינסבורג, שחקנית שמככבת בימים אלו ב"מדעי החלום" של מישל גונדרי, אמורה ליהנות ממאגר גנים משובח במיוחד: הוריה הם המוזיקאי הצרפתי פורץ הדרך והמוכשר סרז' גינסבורג ז"ל, והזמרת/שחקנית/דוגמנית הבריטית היפהפייה ג'יין בירקין. כדי להבטיח נחיתה רכה ככל האפשר, שרלוט דאגה גם לרפד את עצמה בג'ארוויס קוקר - גאון בעיניי עצמו וסולן "פאלפ" לשעבר - ככותב שירים (עם עזרה מזדמנת מניל האנון, "דיוויין קומדי"), במפיק המבוקש ביותר כיום, נייג'ל גודריץ' ("רדיוהד", בק ופול מקרטני, בין השאר), ובצמד האירופאי הכי חם ומוערך בפופ של השנים האחרונות: Air.
השירים פשוט לא טובים מספיק
אז אם הסכנה לכוכבת-נופלת עם כאלה תנאי פתיחה מרשימים היא מזערית, איך ייתכן שכל הגלקסיה הזו נופלת בבת אחת? לאלוהי המוזיקה פתרונים. כפי הנראה, הטעות היא להכתיר את האלבום הזה כפרויקט של גינסבורג עצמה. כאמור, אין לה כל נגיעה ביצירה או בהפקה של השירים האלה. זה לא אלבום שלה, זה אלבום של ג'ארוויס קוקר ואייר. שרלוט היא רק הסולנית המזדמנת, ואפילו את זה היא לא מצליחה לעשות בצורה שמשאירה חותם או רושם כלשהו על האוזן. התלחששויות סטייל קווים אירוטיים אפשר לקבל בטלפון, עם טקסטים יותר מגרים מהקשקושים האינפנטיליים של קוקר.
וכאן בדיוק קבור הבולדוג הצרפתי – אף אחד מהכוכבים המוכשרים והמוערכים האלה, שאמורים להטיס את גינסבורג לשמיים, לא מגיע כאן למחצית כוחו. קוקר, שב"פאלפ" כתב טקסטים נושכים ומחוכמים, התדרדר כאן לממבו-ג'מבו לא קוהרנטי, לא מתחרז ולא שקול, שדומה לניסיונות כתיבה ראשונים של בן 15. אייר, שגם מתוך שינה מפיקים אסתטיקה מוזיקלית מרהיבה ביופייה, ממחזרים כאן את עצמם לדעת. "5:55", השיר הפותח, נשמע כמו גירסה לעוסה של "Cherry blossom girl" מאלבומם האחרון. ונייג'ל גודריץ', נו, לפחות גודריץ' מצליח שלא לחרבן את העבודה: הוא מספק סאונד נקי, עשיר ומבהיק כמו שעשה ב-"Sea Change" הנהדר של בק ובאלבום האחרון של מקרטני, ולא מתאמץ מילימטר יותר (אבל זה מספיק).
אבל האשמה העיקרית מוטלת על כתפיהם של מר קוקר והצמד האווירי הצרפתי: חבר'ה, השירים פשוט לא טובים מספיק. הסאונד מיליון דולר, גינסבורג יכולה לגנוח עד מחרתיים וללקק את המיקרופונים היקרים שגודריץ' הביא לאולפן המפואר, אבל כמו ברוב המקרים אצל בריטני (מלבד השיר המוזכר לעיל וכמה שוסים נוספים), אם השירים לא כתובים ומולחנים מספיק טוב, לא יעזור מפיק של רבע מיליון דולר ליום, לא כותב שירים מהולל ולא צמד נגנים שגורמים לכתבי מוזיקה לרייר – זה פשוט לא יעבוד.
Charlotte Gainsbourg – 5:55
