הראווה של גאידמק, הבושה שלנו
אם חשים אנו אי-נוחות מול מבצעיו, לא הוא צריך להיות נבוך ומבויש מכך
יזם הוא איש הרואה הזדמנות לשינוי במקום שבו האחרים רואים בעיה ומכשול. ארקדי גאידמק, הביזנסמן הישראלי ממוצא רוסי או להיפך, עונה על בדיוק על הגדרת היזם: הוא מפעיל את יוזמתו הפרטית כשהממשלה שומטת מידיה את היוזמה הציבורית. כשהממשלה במתח - גאידמק כבר בשטח.
ולהציע במקומה - ואפילו לפניה - את פתרונותיו. קל לו לרוץ ולהגיע ראשון לא רק משום שיש לו הרבה כסף, אלא גם מפני שיש לו שליטה מוחלטת על מעשיו, יעדיו והיקפי תרומותיו. הוא קובע את הקריטריונים לעזרה והוא - או אנשים מטעמו - ממיינים את הזכאים. ואיש לא בא בטענות; שרירות לבו של נדבן אינה נושא למחאה ציבורית. ברצותו - ייתן; ברצותו - יפסיק לתת. למי שנשאר מחוץ למעגל הנתמכים על-ידי גאידמק אין על מה להתלונן ולהפגין נגד האי-צדק. מה, גאידמק חייב לו משהו?
כיזם פוליטי הוא איש יצירתי, מבריק וזריז כמו שד. יש לו הכישרון הזה לחזות מראש את כישלונותיה של הביורוקרטיה הממלכתית
קופצים לאילת
השקט שאחרי הקסאם
אהובה מאמוס ושמוליק חדד
האוטובוסים עצרו בכניסה לבתי המלון ומאות ההורים והילדים שחררו אנחת רווחה - סוף סוף הם ייהנו מקצת שקט, בלי אזעקות ורקטות. שיר, בת 15: "מי שלא היה שם לא יודע מה עבר עלינו. איך ששמענו על אילת קפצנו על המציאה"
אבל המדינה כן חייבת. לכן למדינה יותר קשה, יותר מסובך. כשהיא רוצה לפנות לאילת את ילדי שדרות, היא חייבת להציע פתרון אחיד לכל הילדים, יהיה מספרם אשר יהיה. אסור לה להפלות, אסור לה להיות לא-הוגנת. היא חייבת לפרסם מכרז בין בתי-המלון וחברות ההסעה, חייבת למצוא סעיף תקציבי ממנו ישולם הכסף, חייבת להקפיד על תקנות ותת-תקנות. בקיצור, מה שלמדינה עלול לקחת חודשים - לגאידמק עשוי לקחת יום.
אלא שלפעמים, גם המדינה צריכה להתגמש. אחרי - כמה? שנה, שנתיים? - של קאסמים על שדרות, מישהו איפשהו יכול היה להכין מראש תוכנית מגירה לפינוי הילדים לתקופת מעבר, להסדיר את כל הפרטים, לסגור את כל הקצוות ולהוציא את היוזמה מן הכוח אל הפועל ביום מתן האות. מהר, מיד. התגובה של שר הביטחון פרץ ליוזמתו של גאידמק ("לא ניתן לנדבן", "אנחנו נעשה במקומו") גם מאוחרת מדי וגם לא רצינית. איפה בדיוק היה השר עד כה? היכן היה משרדו? ומשרדים אחרים? נראה שהם חיכו בשלווה שגאידמק ירד אליהם מהשמיים.
המחסור בתוכניות סיוע ציבוריות דחופות מסוג זה או אחר מעיד על היעדר חשיבה יוצרת, על כבדות מנגנונית ובעיקר על אטימות לב של המדינה לצרכי האוכלוסיות במצוקה מתמשכת. לב חם רואה דברים מראש, ולא רק לאחר המעשה. הרי לא מתחילים לבנות חדר ניתוח רק כשהפציינט פגוע קשה.
אשר לגאידמק עצמו, האם הוא תורם את כספו לקהילה משיקולים ציניים, כדי לזכות בעתיד בקולות הבוחרים? לקבל אישור כניסה ליציע הכבוד של החברה הישראלית הוותיקה? יש טענה כזו; בעיניי היא משנית ואף לא נכונה. גאידמק תורם כי הוא יזם בדם, כי הוא גאוותן גדול, כי הוא מת להראות לנו את כישוריו בפעולה וכי הוא מאמין בשליחותו. בסוף אולי יקצור מזה רווח פוליטי ואולי לא. סביר להניח שלא: תורמים לא נעשים שרים. אך זה לא העיקר. כמו אנשי עסקים רבים, גם ארקדי אוהב להיות מושא להערצה. הוא אוהב להיות אהוב. הוא משתמש בכספו כדי לרפא - אפילו זמנית - מכאובים אנושיים, כדי לתת לאנשים נטושים הרגשה שלמישהו איכפת. להפיק מהם חיוכים של אושר. מה רע בכך? רק טוב. ואם אנחנו חשים אי-נוחות מול מבצעי הראווה שלו, לא הוא צריך להרגיש נבוך ומבויש מכך. אנחנו צריכים.
עוד בבלוג: למה הממשלה שנואה כל-כך?
לפנייה לכתב/ת 
ותודה לארקדי: ילדי שדרות באילת
צילום: יוסי דוס סנטוס
מומלצים
