היה יותר טוב כשהיה יותר רע

יש זמר אחד שאפשר לשמוע אפילו בבוקר רע של הנג-אובר. זמר שיכול ללוות אותך בלילה הכי גרוע שלך ולהציל אותך מעצמך, אבל עלול גם לשכנע אותך לרדת על בקבוק וויסקי ולסיים את הלילה מחובק עם האסלה. קוראים לו טום וייטס, והוא נשמע הכי טוב כשאתה מתרסק, נכשל, מקבל בעיטה. וייטס תמיד נותן את התחושה שהוא היה שם לפניך, ושאם תמשיך איתו, אתה בכיוון הנכון. לא כי הוא אחד שתמיד ימצא בסוף את הדרך למעלה: כי הוא כזה לוזר, שאם תיצמד אליו גם אתה תלמד בסוף איך להפסיד.

גברים תמיד נעים על הציר שבין ניצחון להפסד. מספרים לאגו שלנו שאנחנו סיפור הצלחה, אבל הראש שלנו יודע שאנחנו איפשהו במרכז המשעמם והממוצע של הטבלה. מפנטזים על מלכת הכיתה, אבל עושים את זה עם המכוערת שנותנת לכולם. חולמים על הרמון, יאכטה ומיליון דולר בבנק, ומתפשרים על חתונה, שאכטה וחור בארנק. אנחנו נמנעים מלטפס למעלה רק כדי לא ליפול למטה; את רכבת ההרים של ההצלחה והכישלון אנחנו משאירים לפעלולנים שעושים את זה יותר טוב מאיתנו. כאלה שיודעים ליפול, שמוכנים ליפול בשבילנו. בגלל זה, בסתר, אנחנו אוהבים לוזרים כמו טום וויטס. בזכותם אנחנו יכולים להמשיך לפתח כרס ולחיות את החיים העצלים והבטוחים והממוצעים שלנו.

אוטוטו, ב-21 בחודש, וייטס מוציא אלבום חדש שמכיל לא פחות משלושה דיסקים בשם Orphans: Brawlers, Bastards and Bawlers. ככה שיש לנו קצת זמן להתרסק כדי לבדוק אם גם הפעם הוא יצליח להוציא אותנו מהבוץ, אז בינתיים נדבר קצת על לוזרים, על למה אנחנו כל כך אוהבים אותם - ועל מה שקורה להם, וגם לנו, אם פתאום הם מצליחים להפתיע אותנו ואת עצמם - ולנצח.

מילים טובות, חיים רעים

יש לי כבד הרוס ולב שבור/

ושתיתי נהר מאז שאמרת שזה גמור/

ואין לי בעיית שתייה גדולה מזאת/

חוץ מכשאין לי מה לשתות

(מתוך 1976 ,Bad Liver and a Broken Heart)

את השיר הזה כתב וייטס על עצמו באלבום Small Change. זה לא השיר הכי טוב שלו וגם לא הכי חשוב; זה סתם שיר על מישהו שבדיוק איבד את החצי השני שלו. החצי הפחות גרוע ב-Small Change עצמו, אגב, הוא שיר על מישהו שירה לעצמו בראש וזה לא שינה שום דבר לאף אחד.

המוזיקה של וייטס מלאה לוזרים. למען האמת, קשה למצוא אצלו כאלה שהם לא. מבחינתו, אם נזר הבריאה זה אנחנו, אז גם אלוהים לוזר. אפשר להתווכח איתו על זה, ואפשר לנסות להקשיב פעם לשיחה של תפרנים שמפזרים את הלירות האחרונות שלהם על טופסי ווינר.

מהבחינה הזאת, וייטס הוא הצ'רלס בוקובסקי של המוזיקאים. בוקובסקי, סופר ומשורר ואלכוהוליסט לא אנונימי שגר בשכונת התקווה של הוליווד, שתה וכתב במשך שנים את הסיפורים הקטנים של עוד ווייט-טראש חסר מוטיבציה וסיכוי. הוא כתב וויסקי מהול במים ויין זול, וודקה ובירה, הקאות והכאות, ועל איך הוא ממשיך לשתות כדי למחוק את אתמול וכדי להיות בטוח שמחר ייפתח בהנג-אובר לא פחות גרוע מזה שפתח את היום. על המצבה שלו הוא ביקש שיכתבו שתי מילים: Don't try. אל תנסה, כי בשביל מה לנסות. הרי בסוף תפסיד ממילא. בסוף הלילה שוב תחזור למאורה שבה אתה לא בדיוק חי, ותחפש בדלים ישנים של סיגריות במאפרה כי איבדת את הקופסה.

גם וייטס, שבאלבום החדש שר שיר של בוקובסקי, כותב ככה. השירים שלו יפים כמו זונה נרקומנית ב-50 שקל ומרגשים כמו הרחוב הראשי של קריית מלאכי. המילים מוגשות כמו ארוחת בוקר של בייקון ביצים ובירה שמנחיתה לך מלצרית בת 40 על השולחן, כזאת שעל הסינר שלה אתה יכול לראות שאריות מכובסות של כל האוכל שהגישו בדיינר הזה ב-20 השנה האחרונות.

במובן מסוים, וייטס גם חי ככה. הוא נולד במושב האחורי של מונית, למד לנגן על גיטרה לא מכוונת ופסנתר שרק הקלידים השחורים שלו עבדו. חמש שנים הוא שרף בתור שוטף כלים בפיצרייה. כשהחברים שלו הלכו לתיכון הוא ישן, וכשהם חלמו על מלכת הכיתה הוא עשה ספונג'ה ולמד איך נראים ומתנהגים שיכורים שבאים בשלוש בבוקר לאכול פיצה. אחר כך הוא גם הפך לכזה, זמר שעושה את המוזיקה המושלמת למצבים קטטוניים של שכרות וייאוש ושר אותה בקול צרוד ומחוספס משנים של וויסקי וסיגריות ("כדי להשיג את הקול הזה", הוא אמר פעם, "אתה צריך לשתות את השתן של עצמך". אתם תמיד מוזמנים לנסות את זה בבית).

אבל בניגוד למה שמצופה מנווד שיכור, ב-30 שנה של קריירה ויותר מ-20 אלבומים, וייטס הצליח לנסוק מעלה על כנפי הלוזריות, להפוך אותה ליתרון, לשפה משותפת. הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב שירים יפים על דברים מכוערים, אבל לא מהסס לכתוב גם שירים מכוערים על דברים מכוערים. ככה זה כשאתה נראה כאילו תקפו אותך כל התחלואים שמפרטות האזהרות על קופסאות הסיגריות.

מכונית נגמרת, קריירה מתחילה

ביום שישי התמזמזתי עם הבלוז כמו תמיד/

כי קשה לנצח כשאתה כל הזמן מפסיד/

מועדוני הלילה מבזבזים לך את הנשמה/

כל הלילה אתה דופק את הראש בקיר או בכיור/

שתי דרכים ללא מוצא, ובכל זאת צריך לבחור

(Fumblin' With the Blues, 1974)

באלבומים הראשונים שלו, אלה שעדיין הכי כיף להתרסק איתם, וייטס נצמד לדמות של האיש עם הפסנתר בצד החשוך של הבר. זה האיש שיש לו שיר לכל מצב, בדיחה לכל אירוע, האיש שרואה את העולם דרך ענני סיגריות ואדי וויסקי. הוא רואה את הפרחה הבלונדינית מחפשת גבר שייקח אותה מהחור שבו נולדה אל מקום עם עתיד. ואת ההוא שנמצא בתא של טלפון ציבורי ומחפש במדריך את המספר של האישה שאהב לפני 20 שנה, כי בדיוק באמצע הבקבוק נחתה עליו ההבנה שהיא האחת בשבילו. הוא רואה את הזונות ואת הסרסורים, את רקדניות הגוגו ומנהלי המועדונים, את שחקני הקלפים ואת השיכורים השותקים. רואה ושותה ואוהב אותם וכותב אותם לתוך השירים שלו.

וייטס גדל בין טיפוסים כאלה בנשיונל סיטי, עיר הנמל הקטנה שעבר אליה בגיל עשר כשההורים שלו התגרשו. תוך ארבע שנים הוא הפך לנער בן 14 שמעריץ את בוב דילן, רוצה להיות זמר ועובד כל יום עד ארבע לפנות בוקר בשטיפת כלים. בגיל 19 הוא תלה את הסינר המטונף, קנה לעצמו ביואיק רואדמאסטר מודל 1955, וכתב עליה את השיר שפתח את האלבום הראשון שלו, שיר אהבה למכונית שלוקחת אותך הביתה בשש בבוקר מהבחורה שאיתה בילית את הלילה. מכונית שהיא לא רק ארבעה גלגלים והגה, אלא גם דרך החוצה מהעיר הקטנה שבה התבגרת אל הכביש המהיר של החיים. אבל כיאה ללוזר, זה רגע מתעתע של תקווה ואופטימיות שמתנפץ כשהוא מגלה ש:

1. הוא קנה גרוטאה.

2. הוא ייאלץ לישון בקקמייקה הזאת עד שהוא ימצא לעצמו חורבה קטנה לגור בה.

האגדה מספרת שבתחילת שנות ה-70 היה וייטס הצעיר דורמן במועדון שהסכים לאפשר לו לנגן קצת מדי פעם. בסוף לילה אחד של הופעות, כשהיה מאוחר מדי לעמוד ליד הדלת ומוקדם מדי ללכת לישון במכונית, הוא התיישב ליד פסנתר וניגן חומר מקורי כדי לגרש את השיכורים בלי ללכת איתם מכות. אחד מהשיכורים האלה היה הרב כהן, הסוכן של פראנק זאפה, שהזדרז להחתים את וייטס על החוזה הראשון שלו.

יש בערך מיליון גירסאות לסיפור הזה. לא ממש ברור אם המועדון היה בסן דייגו או בלוס אנג'לס, אם זה היה ב-1971 או 72', ואם וייטס באמת היה דורמן באותה תקופה או דורמן בכלל; מה שבטוח זה שבבת אחת היה לו עוד כסף לדרינקים ועוד המון סיבות לשתות.

כסף קטן, שנים גדולות

הפסנתר שתה והשתכר/

העניבה שלי כבר ישנה/

ההמבורגר הלך לניו יורק/

ומכונת התקליטים חייבת לגימה/

השטיח צריך תספורת/

והמנורה נראית כמו פושעת נמלטת/

כי לטלפון נגמרו הסיגריות/

והמרפסת פתוחה להצעות/

הפסנתר שתה והשתכר, הפסנתר שתה והשתכר/

לא אני

(The Piano has been Drinking, 1976)

זמר שמקבל חוזה בפוקס ומוציא אלבום שאפילו מוכר עותק או שניים נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל שני פרטים דאגו להשאיר את וייטס בתפקיד לכלוכית. דבר ראשון, את כל התקופה שלפני הוצאת האלבום הראשון וגם תקופה לא קצרה אחריה, הוא בילה בתור מופע החימום של פרנק זאפה. זה אומר שווייטס נתן כל ערב גיג של 20 דקות כשהקהל משליך עליו פחיות ריקות של בירה, שאריות של אוכל וסיגריות בוערות (גם ג'וינטים וחזיות הם היו משליכים, אבל רק במופע המרכזי). לפעמים זאפה היה מעלה אותו גם באמצע ההופעה לשיר או שניים, רק כדי לוודא שנגמרו הפחיות ולשמוע את הצעקות "רוצים את פרנק" ו"להרוג את הלוזר עם הפסנתר".

הפרט השני נוגע למקום שווייטס בחר לקרוא לו בית בתחילת שנות ה-70: טרופיקנה מוטל בשדרות סנטה מוניקה בלוס אנג'לס, חור זול ומוזנח שאירח בסיקסטיז את ג'ים מוריסון, בוב מארלי ואליס קופר, וכשכולם הלכו, שימש תפאורה למנת היתר של ג'ניס ג'ופלין. כשגם היא הלכה, וייטס שכר שם חדר קטנטן לטווח ארוך ושבר את השיש במטבח כדי להכניס במקומו פסנתר.

בארבע השנים הבאות הוא הספיק להוציא שלושה אלבומים, לקיים מאות הופעות, להשתתף בסרט שביים סילבסטר סטאלון, ללכת מכות עם שוטרים, לעמוד למשפט על חשיפה מגונה, שכרות והומוסקסואליות, לצאת זכאי, לתבוע את המשטרה על 100 אלף דולר ולזכות רק ב-7,500. ככה אהבנו אותו הכי הרבה. אולי לא קדוש אבל בהחלט מעונה, אחד שסובל ומצליח להפוך את הסבל שלו לזהב מוזיקלי.

באלבום השלישי שלו מ-75', זה שנקרא Diner the at Nighthawks, הכל התחבר לו. זה אלבום הופעה חיה שבו משובצים בין השירים מונולוגים לוזריים קורעים מצחוק, ששמים בכיס את כל הסיינפלדים שאתם מכירים. יש שם שירים עם שמות כמו "בירה חמה ונשים קרות", "ביצים ונקניקיות" והסבר מדוקדק על איך נראה ערב של רווק - כולל הקטע של לחזור הביתה שיכור ולנצל את עצמך מינית - בתור פתיח ל"יותר טוב בלי אישה". הכל הוקלט במהלך שני לילות במועדון חשפנות סוג ז' בפני קהל של חברים שקיבל אלכוהול חינם ונשבע לא לזרוק פחיות. שנה אחריו יצא Small Change, שלווה במסע הופעות כמעט כלל עולמי, מאירופה עד יפן. ההופעות היו נפתחות במופע חשפנות של מקצועניות מקומיות; כשהן היו יורדות מהבמה, האווירה היתה סליזית מספיק כדי שווייטס יתחיל לשיר.

היום וייטס כבר כמעט לא מופיע. אולי זה חלק מהשינוי שהוא עבר בשנות ה-80 ושאליו נגיע מיד, ואולי זה כי הוא הבין שיש סוג מסוים של בחורות שנמשכות דווקא ללוזרים, וזה סוג שאתה ממש לא רוצה לקחת הביתה. הנה סיפור מהחיים שלו: במהלך הטור של Small Change, מעריצה יפנית קטנה ומכוערת החליטה משום מה שווייטס הציע לה נישואים. מתוך הפתעה, בהלה או השד יודע מה, היא גרמה להפסקת חשמל עירונית בלוס אנג'לס כשריסקה את המכונית שלה לתוך עמוד חשמל מחוץ למועדון הרוקסי כשהוא הופיע בו. מה עשה וייטס? הסביר לה שהיא טועה, התנצל, אמר שהוא היה עושה לה טובה אבל הוא חייב לחזור לבמה. קהל הסקרנים שנאסף בזירת התאונה מחא כפיים.

אישה חמה, מוזיקה קרה

את מי אנחנו ממנים לאחראים/

רוצחים, גנבים ועורכי דין/

וזה כי אלוהים איננו, אלוהים נסע/

נסע לעשות עסקים

(God's Away for Business, 2002)

במהלך שנות ה-80 התחולל מהפך גדול בחייו של וייטס, וכמו בהרבה מקרים של לוזרים שערקו אל מעבר לקווים, גם כאן היתה מעורבת אישה. הוא עזב את המוטל, נפרד מהפסנתר באלבום ענק שנקרא Blue Valentine, והתחתן באחת בלילה - בכנסייה שמצא בספר טלפונים - עם קייטלין ברנן, שהפכה לשותפה מלאה ביצירה שלו. אחר כך הוא הפסיק לעשן ולשתות. וגם אם פה ושם הוא חזר להבריק עם אלבומים מופתיים, רוב המוזיקה שהוא עושה מאז נשמעת כמו משהו שהלך לאיבוד ולא רוצה למצוא את הדרך חזרה.

הפיסגה המוזיקלית שלו בשנות ה-80 היתה (1985) Rain Dogs, אלבום שערבב סגנונות שונים, מקאנטרי דרך פולק, רומבה ואפילו - אני מקווה שאתם יושבים - טרנטלה. אבל העיקר בשנים האלה לא היו האלבומים: הוא עבד על פסקול הסרט "אחד מהלב" של פרנסיס פורד קופולה (כישלון קופתי מסחרר, מועמדות לאוסקר על הפסקול, שוב כישלון), ובאופן כללי טיפח את הקריירה הקולנועית שלו.

וייטס הספיק להשתתף עד היום בכ-50 סרטים כמלחין או כשחקן. המצלמה אוהבת אותו; הפרצוף המקומט והקול המנסר הם בסיס טוב לשלל הדמויות שהוא מגלם. בין יתר הסרטים שהוא השתתף בהם יש ארבעה של ג'ים ג'רמוש, חמישה של קופולה, תפקיד גאוני ב"תמונות קצרות" של אלטמן, ושירים בפסקולים של "12 קופים", "מועדון קרב", ואפילו - אתם עדיין יושבים? - "שרק 2".

חוץ מקולנוע, מאז שנות ה-80 כתב וייטס גם מחזות זמר, כמו "אליס", שמבוסס על סיפור האהבה האובססיבית של לואיס קרול לילדה אליס לידל, ובהשראתו נכתב "אליס (עליזה בשבילכם) בארץ הפלאות". כשאלבום המחזמר יצא, הוא הפך בן לילה לקלאסיקה בקהילות הפדופילים בבלגיה. טוב, נו, לא באמת. בעצם לא בטוח שלא באמת.

תחשבו על זה: מחשפניות ל"שרק 2", מבירה חמה ונשים קרות לארץ הפלאות, מאחד שגר בסליז-בג-מוטל למישהו שעובד קשה בקולנוע ובתיאטרון, חי באושר, לא שותה, לא מעשן ולא משחק סנוקר. משהו קרה לטום וייטס.

הצלחה מפתיעה, אכזבה צפויה

"ואתה יכול למזוג לי מונית, אני לא יכול לשתות יותר"

(Bad Liver and a Broken Heart)

ב-1999 עזב וייטס את חברת התקליטים הגדולה Island, שבה יצאו הכישלונות הקופתיים האיכותיים שלו, ועבר לחברה הקטנה Epitaph, שפתחה במיוחד בשבילו לייבל בשם "אנטי". בלייבל החדש הזה הרשו לו להתפרע, לבחון את הגבולות, לפרוץ אותם, להמציא אותם מחדש - והוא, כמובן, אהב את זה. פתאום, בגיל 50, הילד ששטף כלים בפיצרייה וישן במכונית זנח את הפונפונים בקצה הזנב של האריות, ונהיה ראש לשועלים.

לכאורה, הוא בכלל לא היה צריך את השינוי הזה. הרי גם ככה הוא תמיד התעלם ממה שהעולם חושב על איך שהמוזיקה שלו צריכה להישמע. אבל החלפת החברה בכל זאת שינתה משהו, כי יחד איתה נכנסה לראשונה לביוגרפיה שלו המילה שלוזרים מפחדים ממנה כמו שפוליטיקאים מפחדים מוועדות חקירה: הצלחה. אפילו מסחררת.

מאז סוף שנות ה-90 וויטס מצליח לעשות את זה בדרך שלו. בלי להתכופף בשביל אף אחד, בלי להתאים את עצמו לקהל. הוא מחליף סופית את תווית הלוזר בכתר של אנטי גיבור; פתאום הוא מוכר יותר ממיליון עותקים של האלבום Mule Variations וגם מניח על המדף פרס גראמי שני, אבל הפעם לא על "האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר", כמו שקרה לו ב-1992 עם Bone Machine, אלא על - אני מקווה שעוד לא קמתם - "יצירת מוזיקת עם בת זמננו" (!). האלבום האחרון שלו, Real Gone מ-2004, הוא יצירת מופת רחבה ואפלולית שבה לוקח וייטס את המאזין לכל מיני סיפורי אימה, געגועים ומוות, שמלווים באריזה מוזיקלית פנטסטית ונדירה.

נראה שטום וייטס נמצא עכשיו על גל טוב, והאלבום המשולש שיגיע בקרוב לחנויות בטח ימשיך את הגל הטוב הזה: וייטס מבטיח באתר של "אנטי" המון קטעים שלא שוחררו מעולם באופן רשמי, שירים שהוקלטו מחדש במיוחד למען הפרויקט הגרנדיוזי הזה, ומהדורה מיוחדת שתימכר עם אלבום תמונות וביוגרפיה. יש אפילו שיר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנקרא Road To Peace ונמשך, בהתאמה, יותר משבע דקות. אפשר רק לקוות שיהיו שם גם מספיק שירי שיכורים ובלדות של מפסידנים כדי שנוכל שוב, כמו פעם, להתענג על ההתרסקויות של האיש שהיה מלך הלוזרים. כי לא משנה כמה טוב לו במקום שבו הוא נמצא היום, מבחינתי הוא לעולם לא יעשה מוזיקה נהדרת כמו במקום העלוב שבו הוא התחיל. או שאני סתם מתגעגע לזמר ההוא שבזכותו יכולתי להמשיך לחיות את החיים העצלים והבטוחים שלי.