סערת רגשות ומראות בטורס דל פיינה

בדרום הרחוק של צ'ילה, בדרך אל "ארץ האש", נמצא הפארק הלאומי "טורס דל פיינה" (Torres del Paine) - שמורת טבע שהיא עולם ומלואו. יש בה שילוב מסחרר של צוקים פראיים המזדקרים בתלילות מעל למישורים הצחיחים של המדבר הפטגוני, לגונות בשלל צבעי כחול ואגמים בהם צפים גושי קרח. יש בה לשונות קרח בוהקות בלבן, חריצים בצבע כחלחל שצבעם הולך ומתחזק ככל שמביטים לעומקם פנימה, עושר של בעלי חיים ותצפיות משגעות.

הפארק קיבל את שמו ממגדלי הסלע הפראיים (Torres) ומצבעם הירוק-כחול של המים, שהילידים נתנו להם את השם "פייני" (כחול). הרבה מים יש בפארק הזה. אגמים בצבעי כחול עמוק, ירוק, תכלת, אפור ו"חלבי" וגם צבעים אלו משתנים מעונה לעונה, מיום ליום, משעה לשעה.  

טורס דל פיינה. הרבה כחול (צילומים: גילי חסקין)

הפייני הוא גוש הררי המכונה בפי הגיאולוגים "בתוליט", מאסיב של סלעים גרניטיים שפרץ דרך שכבות סלע צעירות יותר. האירוע הזה התרחש מאוחר מאוד במושגים גיאולוגים, לפני 12 מיליון שנים. מאוחר בהרבה להתרוממות של הרי האנדים, שאף הם רכס צעיר למדי שגילו 50 מיליון שנים בלבד.

ביתם של הניינדו והפומה

בפייני חיים 103 מיני עופות, לא כולם עפים. מפורסם מכולם הניינדו (Ňandu) הדומה להפליא ליען רק קטן ממנו בהרבה. ניתן לראות שם גם אווזי קָלְקֶן בצבע שחור ולבן המסמלים עבור המקומיים את החופש, ברבורי קוֹסקוֹרוֹבָה אדומי מקור, טינָאמוּ חומי נוצה הפורצים בריצה מבוהלת, פלמינגו צ'ילני השובה את העין בצבעו הוורוד, נקרים אדומי ראש, מגלנים בעלי מקור הדומה למגל, ברווזים ואגמיות. ועל רקע השלג מצטייר כתם שחור וחד על הארץ ונראה לפתע צלו המאיים משהו של הקונדור, הממתין למותו של יצור כזה או אחר.

בחלקו המזרחי, הנמוך יותר והיבש יותר של הפייני, ניתן לחזות בעדרי גונקו (Guanaco), יונק ממשפחת הגמליים, קרוב של הלמה והאלפקה המוכרות מפרו ובוליביה, אלא שלהבדיל מהן הוא מסתדר מצוין בגובה טופוגרפי נמוך ובניגוד לקרוביו, הוא לא בוית. ניתן לראות שם גם שועלים אדמונים וארנבות. בעלי מזל גדול נתקלים בפומה אבל באייל הפטגוני, ההוּמּול, אפילו פקחי השמורה כמעט ולא נתקלים.

שילוב מסעיר של רכות ועצמה

הפייני הוא אחד הזיכרונות העזים ביותר המושכים אותי שוב ושוב לדרום אמריקה. לאחר חצי יובל של מסעות חוזרים ונשנים אל המקום, עדיין קשה בכל פעם מחדש, להתנתק מהצוקים האנכיים, מהאור הבהיר, מהרוח הזועפת וממרבדי הפרחים. הפייני נראה אחרת עם שלל צבעי הלבן והצהוב של פרחי דצמבר, עם צבעי השלכת של האשורים בחודש אפריל, בימים שטופי שמש ובימי סערה. מעטים המקומות, אם קיימים מבכלל, היכולים להשתוות לו ביופי, בעצמה ובפראות.

יש במקום הזה שילוב מסעיר בין עצמה לבין נגיעה רכה של הטבע. מחד נשמע

 רעם של מפולת שלג, התרסקות של קרחון אל אגם ושצף קצף של נהר, ששריקות הרוח מוסיפות לכל נופך דרמטי. מאידך, נשמע ברקע גם קולה של ציפור שיר, יללת שועל, או געייה עמומה.

אפשר לטייל בפייני ברכב וברגל. יש בו מסלולי הליכה באורך של שעה, יום או שבוע. הטיול לטורס עובר בשביל יפה המתפתל בין גבעות מיוערות עד לנחל שוצף. השביל עובר בתפר גיאולוגי מעניין, בין שכבות צבעוניות של אפר וולקני מצדנו האחד והרי ענק של גרניט מצדנו השני. הטיפוס לא קל, אך אפשר להתנחם בעזרת גרגירי קָלָפָטֶה (גרגירי יער סגולים קטנטנים בטעם מתוק-מר).

שביל זה "תופר" עליות וירידות עד לעיקול שאחריו מתגלית לאגונה קטנטנה, צבעה ירוק "חלבי", ומאחוריה עמודי סלע המתנשאים לגובה של 2,620 מ' מעל פני הים. כמעט אלפיים מ' מעל סביבתם, זהו מראה מהפנט: עמודים חומים אדמדמים, הפורצים השמימה מתוך סלע כביר ועליהם גוש קרח ענק שממנו ניגרים מפלי מים קטנים, המלבישים את הסלע בבגד פסים של מים. כמעט כל מטייל שעמד שם והתבונן במגדלים המשתקפים במים האפרפרים, חש לרגע קטן, זעיר ממש, מול העצמה הזאת.

סימטריה נפלאה של נוף

הטיול לעמק מעניק למטייל מבט בלתי אמצעי, נורא בהודו, אל הקוורנוס - צוקים מדהימים בעוצמה, גודל ויופי. צורתם כשל קרניים ומכאן שמם. הם רחבים בבסיסם, צרים בקודקודם, ודומה שמעוקלים משהו במרכזם. גופם חום בהיר ופסגותיהם שחורות. שילוב נהדר של צבעים, גובה מרשים ושלג עולמים. קרניים של שוורים מיתולוגיים, פראיים למראה, המפותלות זו בזו. דומה שעוצבו בידי פסל אומן.

לאגונה אמרגה (Amarga) מאפשרת לעתים תצפיות נפלאות אל הצוקים שהעננים מקשטים אותם כהינומה. בלאגו אָסוּל הוא גוף מים שצבעו כחול עמוק. לאגו פייני הוא אגם כחול נהדר וסביבו כתר של הרים מושלגים. המישורים הירוקים, המדרונות החומים והפסגות הלבנות משתקפים בבירור במים הצלולים ויוצרים סימטריה נפלאה של נוף. אגם דיקסון (Dikson) הוא גוף מים ירוק בין הרי גרניט שחורים ובקצהו קרחון ענק. ספקטרום נהדר של ירוק, לבן ושחור.  

מערבולות של קרח

אגם גריי (Grey) מרשים בצבעי כחול-יורק שדומה ומישהו הגיר לקרבו חביות ענק של חלב. הקרחון מתרומם בזרבובית תלולה מעל לאגם ומסביב לו שברים רבים של קרח, שניתקו ממנו ברעש גדול. זהו מפרץ אדיר של קרח, מעין ים לבן. מההרים יורדים נחשולים של קרח, שדומה ומעלים עימם קצף לבן. הגלים הלבנים ניגרים לתוך המפרץ ויוצרים בו מערבולות של קרח. קשה לתאר איזו עוצמה של יופי גלומה בגוש הקרח המחורץ הזה ובפסים החומים הדקים של חומר הבלית ששחק מהסלעים בדרכו האיטית והנחושה אל האגם.

מהקרחון יורדות אל האגם שתי שלוחות: הקרובה - כלשון גדולה הבנויה גלים, והרחוקה - עמודים זקופים, תלולים, מחודדים ומשוננים. ניתן בנקל להבחין בקרחון בסדק גדול ובו נטיפים תכולים של קרח. במקום אחר שקע זוהר בצבעי טורקיז. לאחר חיפוש מצאנו מערה טבעית של קרח, שהאור החודר אליה בעוצמות שונות, מאיר אותה בגוונים שונים של כחול. זחלנו תחת הקרח ונכנסו לאולם גדול, עגול, זוהר וכחול. תחושה של בית זכוכית יפהפה המקרין קור והדר.

מדוע הגעתי בכלל לחור הזה?

טיול בפייני כרוך לעתים בהתמודדות עם קשיים. חלקם קשורים בקשיי הדרך ועיקרם במזג האוויר. בפעם הראשונה שהגעתי לשמורה בקיץ של 1980, קידמה את פני הרוח המקפיאה המפורסמת של פטגוניה ומנעה ממני להתקדם. באותם רגעים נדחקתי קפוא מקור לבקתה קטנה ושאלתי את עצמי מדוע הגעתי בכלל לחור הזה, בקצה הדרומי של העולם.

כשהאיר הבוקר התעוררתי ליום קיץ דרומי משובח, יצאתי מהבקתה והתבוננתי נפעם בנופו של אגם פֶּאוּאֶה ולא ידעתי את נפשי מרוב יופי. כמה ימים מאוחר יותר, כשקדרו השמים ומשב פתאומי של רוח הפך את הנוף הבהיר של הבוקר ליריעה ערפילית מטושטשת, התכרבלתי במעיל והלכתי מקודר תוך מאבק בסופה וברסיסי הברד. המגדלים עטופי העננים נראו לפתע שחוחים כמו פועלי מכרות בוליביינים וכמה קונדורי אנדים שרטטו נתיבים עקלקלים בשמי העופרת.

באותם רגעי מצוקה הבליחה במוחי המחשבה שאיתני הטבע הללו אינם רק המחיר שעלינו לשלם כדי ליהנות מזיו המקום, אלא שההתמודדות עמם היא מה שהופכת את שמורת הפייני, מאגדה למציאות.

• לאתר הבית של גילי חסקין לחצו כאן