קניין רוחני: לחשוב על האינטרס הציבורי, לא הפרטי

ועדת הכלכלה של הכנסת דנה השבוע בהצעת חוק זכויות יוצרים (מסמך pdf). לא במקרה מקיים איגוד לשכות המסחר כנס בנושא, שלקראתו פירסם דו"ח על מצב הקניין הרוחני בישראל.

הדו"ח, שחלקו פורסם ב-ynet בשבוע שעבר, מצהיר שהוא של "גוף בלתי תלוי", אבל חברים בו רק בעלי עניין מהתעשייה. חברות התרופות הגנריות לא שם. המסר שעולה מהדו"ח ברור: אם לא תורחב ההגנה לבעלי הזכויות, אסון יפקוד את המשק. הלך הרוח מוכר: אם יש זכויות וזה טוב, הרי שאם יהיו עוד זכויות, יהיה עוד יותר טוב. המצב, כמובן, מורכב בהרבה. 

אולי לא היו סרטים טובים?

הדו"ח מביא נתונים על היקף הפיראטיות המבוססים על הערכות שלא פורטו, ועל ההנחה שכל עותק פיראטי בא במקום עותק מקורי. את הנזק חישבו שם לפי מחיר העותקים המקוריים שלא נקנו. זה נתון שאין לו אחיזה

במציאות. למשל, הדו"ח מזכיר ירידה של 2.5 מיליון מבקרים בבתי הקולנוע בשנת 2005 לעומת 2001, ומייחס זאת להעתקת סרטים. ואולי פשוט לא היו סרטים טובים מספיק, או שהטלוויזיה מושכת יותר צופים?

ללשכות המסחר יש תלונות כנגד הצעת החוק הממשלתית, למשל כנגד ההיתר למשתמשים לערוך גיבוי לתוכנה שרכשו כדין, ההיתר להשתמש בתוכנה כדי להתאימה לתוכנות אחרות, כנגד ביטול הרף התחתון של הפיצוי הסטטוטורי, היעדר הגנה משפטית למנגנוני הגנה טכנולוגיים (DRM), שלילת הזכות המוסרית ממפיקי תקליטים ועוד.

לאיגוד יש דרישות – צוות משימה מיוחד, כמו ביפן וארה"ב, שיעקוף "מגבלות בירוקרטיות". הם מבקשים שיפור של דיני הקניין הרוחני, אחרי שהמחוקק יתייעץ (רק?) איתם, והגברת האכיפה, כך שהמדינה תפעל כזרוע האכיפה שלהם, וחינוך בבתי הספר.

הם גם מבקשים שספקי שירות יוכלו למסור פרטים על גולשים אנונימיים, ואינם מסמיקים מבושה כשהם טוענים ש"הדרישה לקבלת צו שיפוטי כתנאי מקדים לגילוי פרטיו של המפר הינה מרחיקת לכת". אולי באמת הגיע הזמן להיפתר מהמטרד הזה שנקרא פרטיות, חופש ביטוי, בקרה שיפוטית ושאר זכויות יסוד.

הזכויות הן אמצעי, לא פרס

חשוב להדגיש: דיני הקניין הרוחני חשובים וחיוניים לכלכלה המודרנית. הפרת זכויות פסולה משפטית ומוסרית. גם האינטרסים של התעשיות לגיטימיים. הם רוצים לעשות עוד כסף. אבל הם יוצרים חפיפה בין האינטרס הפרטי שלהם לאינטרס הלאומי.

בדרך הם מנסים להשכיח את עקרון היסוד של דיני הקניין הרוחני: הזכויות אינן פרס למי שיוצר ומפתח. לכך נועד פרס ישראל. הזכויות הן אמצעי שנועד לקדם את היצירה, המחקר והפיתוח למען הציבור כולו. הן תמריץ ליוצרים ליצור, כדי שכולנו נוכל ליהנות מהיצירה שלהם.

דיני הקניין הרוחני מבוססים על איזון מורכב ועדין בין בעלי הזכויות לבין המשתמשים, שהם כולנו. הרחבת הזכויות לצד אחד באה בהכרח על חשבון זכויות המשתמשים.

הצעת החוק הממשלתית דווקא מרחיבה את ההגנה

 לבעלי הזכויות בכמה נקודות, למשל, בכך שהיא תיתן להם למנוע "העמדה לרשות הציבור" של יצירות, כלומר העלאת יצירה לאתר אינטרנט שנגיש לכל גולש, או בכך שתהיה להם שליטה על כל יצירה נגזרת, כלומר כזו שמבוססת על היצירה המקורית.

בין לבין, הדו"ח של איגוד לשכות המסחר מזכיר את הנזק שייגרם לישראל בעולם בגלל היקף ההפרה, ולכן דורש פעולה ממשלתית, חקיקתית ומשטרתית נחרצת. אבל מהיכן מגיעים הנתונים למשרד המסחר האמריקני? במידה רבה מהתעשייה הישראלית.

ועל מה מבוססים הנתונים? על הערכות כוללניות ועל "חישובים" גמישים. ולמי כל זה יעזור? אולי לביל גייטס, הוליווד ותעשיית המוסיקה העולמית. ליוצרים הנפלאים שיש בארץ הזו, הדו"ח הזה לא יעזור. כדאי שגם חברי הכנסת יהיו ספקניים, ויזכרו שהם נציגי הציבור כולו, ולא רק נציגי התעשייה. 

גירסה מפורטת יותר של הפוסט הזה מופיעה בבלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה.

קטע זה מופץ לפי רישיון דרישת ייחוס-שימוש לא מסחרי 1.0 ישראל של Creative Commons.