יכול להיות שלהיות אמא זו לא פסגת האושר?

"תגידי, את עוד כותבת את הטורים האלו בויינט?", היא עצרה אותי במרכז המסחרי, פסיעה מהקצב השכונתי והיא תובעת את ליטרת הבשר שלה, ניצוץ לגלגני בעיניה. "כן", אמרתי לה, "מה, בחופשת לידה יש לך זמן"? הנחיתה את העקיצה הצפויה. ילדנו באותה מחלקה. אני את הבכור, היא את השני, ואחר כך גיליתי שהיא מהשכונה. מה'סמולטוקס' האקראיים שניהלנו גיליתי שגם היא שייכת לזן ה"על מה את מדברת", שמכיל את רוב הטוקבקיסטים של הטור הזה ואזרחים שונים בעולם האמיתי.

על מה את מדברת?

די מסובך להיות אמא שכותבת ומדברת על ההורות כמקור לסבל, במדינה שבה ילדים זו שמחה (במיוחד אם הם באים למציאות בה סבתא מתפקדת). ולא, אני לא מתכוונת לסיפורים חמדמדים עם פואנטה קומית,

כמו "הילד השתין לי על חולצת זארה החדשה בדיוק כשהתיישבנו בארומה", אני מדברת על מצוקה, חוסר אונים, מחנק, בדידות ועוד תחושות לא פוטוגניות. אנשי "על מה את מדברת" לא אוהבים את הלא פוטוגניות, ומילא לא אוהבים, זכותם, הם מתקיפים, וכמעט כל האמצעים כשרים בעיניהם.

אבל הצרה הכי גדולה עם אנשי "על מה את מדברת", שמנסים להכחיד את העדויות החשופות על מורכבות החוויה ההורית היא שלא מדובר רק בגברים, כך שאי אפשר לייחס את זה לבעיה מגדרית, ואטימות גברית. כל כך הרבה אימהות סוגרות את התריסים לחוויה שלהן, בין אם הייתה לא מזמן, אבל בעיקר אם הייתה אי שם לפני כמה עשורים.

נסו לדבר פעם עם האימהות שלכן. רובן יגידו שלהן לא הייתה מכונת כביסה ומדיח כלים, ואת הכביסה כיבסו בדוד בחצר, כלומר, ההיבט הטכני - אבל לספר על כך שאמא שאלה את עצמה בלילה, לבד, אם לא החמיצה את חייה בעקבות בחירתה להביא לעולם אותך ועוד שני אחים? שלפעמים, כשהטרפתם את דעתה ולא הסכמתם בשום אופן ללכת לישון היא רצתה להיעלם? לעולם לא. עד הקבר היא תיקח איתה את הסודות האלו.

חווית ההורות בלי פילטרים

ולא, אני שוב מסבירה, הפעם לאט, למרות העיסוק האופנתי בנושא במדיה (אמהל'ה בערוץ 2, למשל), עיקר החוויה האימהית נותרה חבויה ומושתקת. כתבות העוסקות בנושאים האלו יקוטלגו בדרך כלל תחת המאפיין הקליני של "דיכאון אחרי לידה", לנוחות כל הצדדים. נכון הוא שכל אחת חווה את המפגש עם האימהות לתינוק בעוצמה אחרת, אבל מנוכחותי בפורומים שונים ברשת, זו הזירה היחידה שבה אפשר להתוודע, בעילום שם כמובן, לחוויות אותנטיות כמעט בלי פילטרים.

ואיך הן מתקבלות? שאלה טובה מאוד. ההזדהות מצד אחד, והתוקפנות מצד שני מספקות חומר רקע למחקר קטן על ההתייחסות החברתית לחשיפת הקושי הזה. זה קשור בעיקר לפוליטיקה של הפרט בישראל, שכרוכה כל כך בפוליטיקה הלאומית. ילדים זה תו תקן חברתי ובעיקר כורח לאומי. מנגנוני האשמה הפרטיים על חוסר השלמות בחוויה ההורית מלובים תדיר על ידי התעמולה הידועה בשם "איך להיות הורים מושלמים" ובכך מנווטת ומנוצלת בידי מנגנוני ביקורת חברתיים שמוסיפים אשמה משלהם.

ונשים הן השופטות הכי חמורות וקשות של רעותיהן, זה ידוע, וכשהן אימהות זה כמעט בלתי נמנע. גם את החברה הכי טובה שלך את שופטת בסתר ליבך, לפעמים בלי להיות מודעת לבית המשפט הפנימי שלך שהקמת עבורה. זה שעובד שעות נוספות עבור עצמך. כי זה מתחיל ונגמר בהשוואות אינסופיות.

קונספירצית האמהות

האימהות גורמת לך להפוך כמעט כל אמא אחרת לאובייקט דרכו את בוחנת את עצמך ואת האימהות שלך. גם אם קשה להודות בזה, את משווה את עצמך אליה, בודקת איך היא פועלת עם הילדים וממקמת את עצמך מולה כל הזמן כברומטר להצלחות ולכישלונות שלך.

זה נשמע קונספירטיבי ופסימי? נסו לחשוב איך הרגשתן כשהאמא ההיא, או החברה הטובה, סיפרה לכן שהילד שלה החל לזחול בגיל ארבעה חודשים, הלך בגיל שנה ודקלם את אלתרמן בגיל שנתיים? ומצד שני, נסו לזכור איך התנשאתן מעל אותה אמא שנכנסה לאטרף עם הפעוטה שנשכבה על הרצפה בגינה הציבורית. אולי האמא הזו גררה אותה בכוח משם, אולי קשרה אותה בכוח בעגלה, או צרחה עליה, או נניח נסעה לשבועיים לחו"ל והשאירה אותה עם מטפלת.

תודו, תודו שבסתר ליבכן המצוקה שלה נתנה לכן צל"ש מחודש לאימהות הטובה והסבלנית שלכן. אנשי ה"על מה את מדברת" בטח מתרגזים עכשיו, במיוחד האימהות. התרגלתי, ואני אמשיך לדבר על זה.

לטורים האחרונים בסדרה:

• דרושה מטפלת. לא מושלמת מדי
• ושמישהו ינסה להשתיק אותה
• התאהבתי בך בשנייה שנולדת  
• די לטרור ההנקה
• לידות בית: בשביל "חוויה" לסכן חיים?
• זו לא תרופה, זה מיץ פטל
• סקס? למי יש זמן עם הכביסות והחיתולים
• תאכל, זה מאוד בריא לך
• שתבכה, זה מחשל, רק ככה היא תלמד להסתדר 
• "תתפלא, אני זו שקובעת"