עכשיו יתחילו לנדנד לי למצוא חתן
כשאמא שלי שואלת אם "שמעתי את החדשות" בשעת בוקר מוקדמת, זה יכול להיות אחד משני דברים: או שמישהו מת, או שמישהו נולד. "מעכשיו הומואים ולסביות יכולים להתחתן!" בישרה. אמנם מדובר רק באקט של רישום ולא בהכרה רשמית, אבל זה צעד קטן לאדם הגאה, וכל המרבה הרי זה משובח
"אתה ישן?", אמא שואלת.
"כן. זאת אומרת כבר לא, ישנתי", עניתי.
"אה, יופי. שמעת את החדשות?"
כשאמא שלי שואלת אם "שמעתי את החדשות" בשעת בוקר מוקדמת, זה יכול להיות אחד משני דברים: או שמישהו מת, או שמישהו נולד.
"לא, מה קרה?", עניתי בדאגה.
"מעכשיו הומואים ולסביות יכולים להתחתן!" בישרה.
צחקקתי: "למה שהומו ירצה להתחתן עם לסבית?"
"לא, לא, אתה לא מבין. אישרו נישואים להומואים! אתם יכולים מעכשיו להיות מוכרים כזוג נשוי לכל דבר ועניין!"
"ובשביל זה את מתקשרת אלי?" שלפתי על אוטומט, כשפתאום קלטתי מה היא אומרת. "רגע, מה זאת אומרת אישרו נישואים חד-מיניים?" ביקשתי הבהרות, ונזכרתי בעתירה לבג"ץ שאמורה היתה להתפרסם.
רצתי לאינטרנט, ואז הבנתי שבזמן שאני הייתי עסוק בחלומות הזויים במיוחד, שופטי בג"ץ השכימו קום ושיחררו לאוויר העולם החלטה חשובה: מעכשיו גייז יוכלו לא רק למות בשלווה, אלא גם להירשם בתעודת הזהות ובמרשם האוכלוסין כזוג נשוי.
צבטתי את עצמי לוודא שאני ער
"יאיי!" צעקתי כשצבטתי את עצמי לוודא שאני ער. הגנים הפסימיים שלי (נחשו מאיזה צד של המשפחה הם באו) לא נתנו לי אפילו להאמין שהמדינה שלנו תכיר, אי פעם, בזוגות חד-מיניים כנשואים. אז נכון, אמנם מדובר רק באקט של רישום ולא בהכרה של ממש, אבל כמו שאמרו פעם חז"לינו: צעד קטן לאדם, וכל המרבה הרי זה משובח.
רק בדרך לעבודה, בעודי מאזין לקולות המתלהמים ברדיו ושמח לאיד על הכעס של החרדים שהסבירו במילים נחרצות וקשות כמה זה נורא וכמה זה איום שנותנים להומואים להתחתן, הבנתי שההחלטה הזו היא בעצם סוג של קטסטרופה אישית עבורי. במשך שנים אני מתנחם בעובדה שלפחות נחסך ממני התענוג המפוקפק של לענות לשאלה "נו, אז מתי תתחתן". עד היום, בכל פעם ששאלו אותי את השאלה המעצבנת הזו, הייתי עונה "ברגע שיאשרו נישואים חד-מיניים בישראל". אז אמנם עדיין לא אישרו אותם לגמרי, אבל הדקויות המשפטיות האלה לא יעצרו את הדודות הפולניות שלי.
פתאום, מה שבמשך שנים ארוכות נחשב מנת חלקן של רווקות קשישות (שזה בפולנית "נשים בנות 25 פלוס") או רווקים עריריים (גבר בן 32 שעדיין לא מגדל כרס ושניים וחצי ילדים), הפך להיות לגיטימי גם בקהילה הגאה. ועכשיו, בנקל אפשר לדמיין את ההומו שיעמוד מול אימו ויתעצבן כשהיא תשאל אותו "מתי כבר תתחתן", או את הלסבית שתרתח כשיאמרו לה "תראי את רותי וצילה, איך הן מאושרות יחד מאז שנישאו, גם את צריכה למצוא לך אישה".
מי אמר שצריך טבעת על האצבע?
ובכלל, מי אמר שנישואים הם הדרך הטובה ביותר לממש את האהבה שלך? מי אמר שצריך טבעת על האצבע, בורקס עם פטריות ורבע עוף וסרוויסים מכוערים כדי להיות מאושר? אם עד היום קיבלנו לגיטימציה להיות לבד "בזכות" חקיקה מטופשת וארכאית, פתאום נגמרו לנו התירוצים. לא ירחק היום ובו השלט "כאן גרים בכיף יניב ואלעזר" כבר לא יהיה פסגת השאיפה של כל הומוסקסואליסט. מעכשיו יש שורה קטנה בתעודת הזהות. "נשוי".
ההכרה הזו בנישואים חד-מיניים בחו"ל היא ללא ספק בעלת משמעות רבה לקהילה, אפילו בזכות הרמה ההצהרתית בלבד. קצת פתאטי שאנחנו צריכים לשמוח על כל כך מעט ולהילחם כדי לקבל פירורים של זכויות שנראות טבעיות לחלוטין כשמדובר בגבר ואשה, וכל כך לא לגיטימיות בעיני חלק מהאנשים כשמדובר בשני גברים או שתי נשים. ובכל זאת, זה הישג חשוב, למרות הלחץ שהוא מכניס לחיינו והעובדה שהוא עלול להוליד את השאלות מהסוג הכואב והמרגיז של "מתי תתחתן".
לכן, עכשיו לא נותר לי אלא למצוא את האחד שיציע (לא חייבים בדרך הרומנטית והדביקה), לטוס איתו לקנדה ולרשום סופסוף בתעודת הזהות "נשוי", כדי להשתיק את הדודות אחת ולתמיד.
הצעות, מישהו?
לפנייה לכתב/ת 
