אם לסבא היו שדיים
למרות תיאור העלילה על גב הכריכה, הנשמע כמלודרמה סנטימנטלית, "החיוך האטרוסקי" הוא רומן רב־קסם המזמין גם קוראים ציניים להתרגש
"בכל יופי יש כיעור, בכל עונג - כאב," רשמה וירג'יניה וולף באחד מכתביה. חוסה לואיס סמפדרו מחזיק כנראה בתפיסת עולם דומה: ”החיוך האטרוסקי” שלו מלמד שדמעות נושאות חיוכים וסבל מכיל גם תקווה; בכל קשיש נמצא ילד קטן, כל גבר הוא גם קצת אישה, וזיקנה מלווה צמיחה והתחדשות. תיאור העלילה על גב הכריכה נשמע כמלודרמה סנטימנטלית: "איכר זקן וחולה (...) נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית," אך למרות סלידתו מהעיר המנוכרת הוא מוצא בה "שתי אהבות אחרונות - אהבת אישה ואהבת סב לנכדו הפעוט," המעניקות משמעות חדשה לחייו. אולם סמפדרו לא נופל למלכודת הקיטש, אלא מתווה רומן רב־קסם, המזמין גם קוראים ציניים כמוני להתרגש.
ה”איכר הזקן והחולה” מתמודד היטב עם תחלואי הגוף והזמן. אדם גאה וקשוח כמוהו לא יניח למחלת הסרטן המכרסמת בגופו (המכונה בפיו ”רוסקה(” להשתלט על חייו, ובכל זאת, הוא משתנה. כלתו סבורה שמילאנו מתרבתת אותו, אבל הגורם לשינוי הוא הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין נכדו הפעוט, שהוריו העניקו לו את השם ברונו (ברונטינו,( מבלי לדעת שכך כונה גם הסב כשלחם כפרטיזן.
בצעירותו לא הקדיש לילדיו הרבה תשומת לב שכן "בכפר אין ילדים," אלא "צאצאים כדי להשוויץ בהם" (עמ' ,(24 אך כעת הוא מבין שתינוקות אינם רק "צרור בכייני" (עמ' (18 ושילדים הם הדבר האמיתי היחיד, המבדיל בין מציאות לבדיה (עמ' .(260 נכדו גורם לו לחוש שמשהו חדש ועדין נובט בתוכו, ומשאלתו הגדולה היא לשמוע אותו קורא לו ”סבא,” ובאיטלקית - ”נונו” - מילה הנשמעת כ"צלצול הפעמון החרישי של הזכר שמוביל את העדר." "אני לא יודע איך, אבל אתה מלמד אותי" - מודה הסב בפני הפעוט (עמ' ,(159 המצטייר כמלאכון, המבהיר שרוך וחמלה אינם שמות נרדפים לחולשה.
התהליך המתואר אינו מוצג כמטמורפוזה אידיאית, אלא נבנה בצורה הדרגתית ומעוררת אמון, כגירסה מבוגרת של מסע חניכה שדרכו מוכשר הגיבור לגלות את הילד שחבוי בו ואת הצדדים הנשיים שבנפשו. "אני זה אני," הוא רוטן כשהורטנסיה, אותה ”אהבת אישה אחרונה” שעמה הוא מפתח קשר בוגר ואינטימי, טוענת שהוא "מסתכל עתה על דברים באופן שונה" (עמ' .(237 אבל הצדק עמה: כעת הוא מסוגל להתמסר לזולת ולהפגין חום, נזקקות ואהבה. תשוקתו המינית אומנם דעכה, אבל האון המדולדל זוכה לפיצוי: ברונו שואף להיות לאמא עבור נכדו (עמ' .(177 הוא מוקסם מטרזיאס, גיבור/ת המיתולוגיה שחי לסירוגין כגבר וכאישה משום שכך אפשר "להיות סבא וסבתא באותו הזמן" (עמ' .(221 הוא גם לא נרתע משדיו הגדלים עקב טיפול הורמונלי, שכן צמיחתם היא ה"פריחה שלו בתור גבר" (עמ' .(242
אנשי אקדמיה וחוקרי ספרות עלולים להסתייג מהמבנה הבלתי־מתוחכם של ”החיוך האטרוסקי,” הכולל שימוש מוגזם בסימני קריאה וביטויים דרמטיים, עד כדי פאתוס מליצי. אבל גיבור הרומן לא מבקש להתחבב עליהם. "את הסיפורים מספרים כדי לצחוק ואת השירים כדי לשמוח: מה לכל הרוחות יש פה ללמוד?" - הוא תוהה על המלאכה האקדמית (עמ' ,(91 שהרי אין צורך בהשכלה רחבה כדי להתרגש מיצירות אמנות. פסל ”הזוג” האטרוסקי ו”הפייטה” של מיכאלאנג'לו כובשים אותו באופן אינטואיטיבי ובלתי-אמצעי, ו”החיוך האטרוסקי” כובש את קוראיו לא פחות. באי-היומרנות ובתיאוריו הישירים הוא מזכיר לנו שיצירה טובה אינה חייבת להיות מורכבת ולשמש מושא לעבודות מחקר, אלא מצליחה לחבר ניגודים-לכאורה כחדווה ותוגה, ולעורר רגשות רדומים בנשיפות עדינות של חמלה.
"החיוך האטרוסקי", מאת חוסה לואיס סמפדרו, מספרדית: עינת טלמון, כתר, 286 עמ'