אביה של אנה

מאחורי המספרים העצומים: ששת מיליוני הקורבנות ומיליוני הניצולים ובני משפחותיהם, מסתתרים סיפורים אנושיים, אישיים, בעלי פרצופים ושמות. מתוך כל אותם מיליונים נציג בפניכם את עדותו של אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק והאיש אשר הביא את סיפור חייה לידיעת העולם כולו.

בפברואר 1979 פירסם עיתון "ידיעות אחרונות" ראיון מיוחד עם אוטו פרנק. להלן קטעים נבחרים מן הראיון:

לחזור הביתה

טיפות הגשם דולפות מן הגג בבית אנה פרנק, ברחוב פרינסנחראכט באמסטרדם. איש זקן, שערו לבן כשלג, מנסה להזיז כוננית ספרים כבדה. ידיו רועדות, אך לא רק המאמץ הגופני מקשה על הישיש בן ה-90. אלפי זכרונות שנקברו בעבר עולים עתה: הכניסה למקום מחבואה של משפחת אנה פרנק הוא מאחורי כוננית הספרים. אוטו פרנק ומשפחתו נמלטו מזרועם הארוכה של הנאצים אל מקום המסתור הזה, מאחורי הכוננית הכבדה. הלשנה גרמה לכך שבני המשפחה נאלצו להימלט. אוטו פרנק שרד יחיד מבני המשפחה. לראשונה מאז חוזר פרנק הקשיש למקום ששימש כמחבואו.

כוחו עוזב אותו למספר שניות והוא נצמד למעקה המדרגות, אחר כך ממשיך לטפס, בעקשנות ובהחלטיות. הזיכרונות חוזרים אליו, מדרגה אחר מדרגה. "אין לי הכוח להיכנס לבית הזה", הוא אומר. פניו מסגירות את המאמץ העצום הנדרש ממנו. הוא נמצא עתה בקומה הראשונה, בה חי מ-1941 עד 1944. "כאן היתה מיטת הכלולות שלי ושל אשתי", אומר בהצביעו על חדר ריק. כאן סעדו בני המשפחה וכאן שוחח ארוכות עם בנותיו, מרגוט ואנה, בימים שעברו עליהם בציפייה, בתקווה ובפחד. הם קיוו לבואם של כוחות בנות הברית, שאת התקדמותם סימן אוטו פרנק בסיכות שתקע על מפה קטנה של אירופה. אוטו מבחין במפה התלויה על הקיר, ומתקרב אליה. 

אוטו פרנק חזר לכאן כדי להיזכר בסבלו, כדי לספר את סיפור יומנה של בתו ואת סיפור השנים שעברו עליו בתום המלחמה. עיניו נתקלות בקווים הקטנים שעל הטפטים, ליד מפת אירופה, בכניסה לחדרה של אנה: "אלה הקווים ששרטטתי כאשר מדדתי את גובהן של בנותי". הדברים נאמרים בשלווה, ללא מרירות וללא שנאה, אבל המבט שבעיניו אומר יותר מאלף מילים.

הוא לא ראה את מרגוט ואת אנה מאז נלקחו למחנה הריכוז. נותרו רק זיכרונות, עצב ומספר תמונות של כוכבי קולנוע, שאנה תלתה על קיר חדרה. אוטו פרנק מוחה דמעה בסתר כאשר הוא נכנס לחדרה של אנה. לפתע הוא רואה את פסלון הברונזה של אנה שהושם בחדר לאחר המלחמה. "מספיק עכשיו!", הוא אומר, אין הוא רוצה שהמבקרים המשתרכים בחדרי הבית יכירו אותו. "לא הייתי מסוגל לסבול זאת! לא יכולתי לסבול שאנשים יכירו אותי ויתחילו לשאול שאלות". הוא נכנס לעליית הגג. "אנה ישבה כאן שעות רבות, כאן שוחחה במשך שעות עם ידידה פיטר ואן דאן. כאן מצאה אדם אותו החלה לאהוב, בצורה בשלה ובוגרת, למרות גילה הצעיר".

אוטו מדבר

אוטו פרנק יושב ליד שולחן הכתיבה שלו בקומת הקרקע של הבית. ליד שולחן זה ישב פרנק לאחר שהיגר מגרמניה להולנד, עם עליית היטלר לשלטון, ב-1933. כמהגרים אחרים האמין פרנק כי בהולנד יהיו חייו בטוחים מפני הנאצים. הוא ייסד חברה וחייו התנהלו בשלווה עד שהגיעו הנאצים להולנד והחלו לרדוף את היהודים. הוא הניח את עסקיו בידי מנהלי החברה והוא ומשפחתו התחבאו בבית שהיה שייך לחברה רק משפחת ואן דאן ורופא השיניים היהודי, דיסל, ידעו על המחבוא.

עתה הוא יושב כאן, כפי שישב לפני 45 שנה, והוא מוחה את דמעותיו ומצביע על כספת ירוקה, מאחוריו: "כאן שמתי את יומנה של אנה". אולם אחר כך העביר אוטו את היומן לסניף של בנק שווייצרי, ליד ביתו שבשווייץ. לאחר המלחמה לא רצה פרנק לחזור להולנד ובוודאי לא לגרמניה. הוא חי עתה בבאזל שם יש לו קרובים.

בחודש מאי הקרוב יהיה אוטו פרנק בן 90, בתו אנה היתה חוגגת את יום הולדתה ה-50 ב-12 ביוני 1979, לו נותרה בחיים. אך אוטו פרנק אינו אומר "אילו" הוא מתעניין רק בעובדות. הוא מרבה לדבר על אשתו השנייה, פריצי. היא מבינה אותו, אחרי הכל גם היא איבדה בן ובעל באושוויץ. אוטו פרנק כתב את סיפור חייו. ב-40 השנים האחרונות הוקדשו חייו לאנה - סיפור של רדיפות, של עצב, אך גם של התחלה חדשה. סיפורו של יומן שמיליוני אנשים בעולם קראו אותו.

"אנה היתה אמורה להיות בת 50 השנה. האם היתה הופכת לסופרת? האם היתה נישאת לפיטר, ידידה מימי המחבוא ויולדת ילדים משלה? אינני חושב עוד על דברים כאלה. אולם אני יודע כי אנה הפכה לסמל. סמל שאין להמעיט בחשיבותו. היא הפכה לסמלם של המדוכאים והנרדפים. לטוב ולרע. אינני יודע כמה עותקים מיומנה של אנה נדפסו, אך אני מעריך שלפחות 13 מיליון עותקים פורסמו ב-52 מדינות שונות. קשה לדעת את המספרים המדויקים. אך זה לא הכל: קיים מוסד אנה פרנק באמסטרדם. תנועה דתית, "ידידים נוצרים של ישראל ביפן", אימצו להם את אנה פרנק כסמל. מרק שאגאל צייר ליתוגרפיה שאנה משמשת כנושאה. פרח שפותח בבלגיה נקרא "ורד אנה פרנק". יומנה של אנה שימש כבסיס למחזה ואף הוסרט. זה עתה קיבלתי מכתב מארה"ב בו נאמר כי יום הולדתה של אנה ב-12 ביוני הוכרז כ"יום אנה פרנק" במדינת פנסילבניה. 

אנה הפכה לסמל

אנה נהפכה לסמל במרוצת השנים האחרונות. אני אישית מעולם לא חשבתי לפרסם את יומנה. כלל לא ידעתי שהיומן קיים. בתום המלחמה כאשר הגעתי לאמסטרדם, הלכתי מייד למיאפ ובעלה. כל מה שנותר לי היו חיי והידידים שהסתירו אותי. מיאפ ובעלה היו בין ידידים אלו. באתי לאמסטרדם אומלל ומדוכא, אך עדיין לא ידעתי שילדי לא ישובו לעולם. לא שבתי לראות את משפחתי לאחר שהובאנו למחנות הריכוז. הועברתי למחנה הגברים באושוויץ, עבדתי עבודות כפייה שונות. כאשר חליתי הועברתי לבית החולים. בינואר באו הרוסים ושיחררו אותנו.

אני זוכר עדיין כיצד באו הרוסים, לבושים במעילי פרווה לבנים מן השלג. הם היו אנשים טובים. לא היה אכפת לנו אם הם קומוניסטים אם לאו. הפוליטיקה לא עניינה אותנו, רק השיחרור. הרוסים לקחו אותנו עימם ונתנו לנו את מזונם, למרות שלא היה להם הרבה. נסענו ברכבות הרוסיות מאושוויץ לקטוביץ, לצ'רנוביץ ומשם לאודסה. אלה היו קרונות הובלה לבקר, שחולקו לתאים. במהלך המסע נודע לי שאשתי מתה. היא לא האמינה כי אני והילדות נשאר בחיים. היא איבדה את רצון החיים שלה וכאשר זה קורה מאבד אדם את כל אשר יש לו. אך באותו מסע לא גיליתי עדיין מה קרה לילדות. לא הפסקתי לשאול עליהן, כל פעם שפגשתי אסירים משוחררים אחרים שאלתי: אולי ראית במקרה את בנותי, את אנה או את מרגוט פרנק? אך איש לא ידע למסור לי דבר כלשהו עליהן.

באחת התחנות זיהתה אותי נערה שהכירה את אנה באמסטרדם. הנערה הציגה אותו בפני אימה, ששאלה אותי אם ראיתי את בעלה באושוויץ. אחר כך נודע לי שאיבדה את בנה ובעלה. אישה זו, פריצי, היא אשתי עתה. אולם באותו מסע לאודסה לא ידעתי עדיין מה יביא העתיד בכנפיו. ניסיתי לגלות משהו על בנותי - לשווא.

לראשונה שמעתי על הבנות כארבעה שבועות לאחר השיחרור, מפי אנשים שבאו מברגן בלזן. שתי אחיות גילו לי את האמת על בנותי. הייתי אומלל ושבור, אולם ניסיתי לבנות לעצמי קיום חדש. בעזרת ידידים ועוזרים שעבדו בחברה שלי, ניסיתי להקים את החברה מחדש. עסקתי גם בניסיון לאתר ילדים עם משפחותיהם שאבדו בשואה. ביקרתי חולים בבתי חולים ובמוסדות לחולי נפש. פעילות זו סיפקה לי מטרות חדשות בחיי. חייב אני להזכיר גם את הסיוע שקיבלנו במקום המחבוא שלנו. בעיקר מחמשת עוזרי בחברה. אני מאמין כי הם עשו זאת, משום שבחברה שלנו היה מה שקרוי היום 'רוח צוות'. כולם ידעו את הסיכון בדבר, אך הם היו חברים לחיים ולמוות. 

איש מעוזרי לא הפקיר אותנו. גרתי עם מיאפ ובעלה אחרי המלחמה. מיאפ היא שנתנה לי את יומנה של אנה, לאחר שגיליתי כי הבנות מתו. היא מצאה את הדפים במקום המחבוא, לאחר מעצרנו. היא שמרה על הדפים ורצתה לתת אותם לאנה כשתשוב. קראתי את כתב היד ובתחילה לא רציתי לפרסמו. אבל הדפסתי את כתב היד. אחר כך הראיתי את הדפים שהדפסתי במכונת הכתיבה למספר אנשים. ידיד טוב שלי שעבד בהוצאת ספרים אמר לי: 'אסור לך לשמור את זה לעצמך. אתה חייב לפרסם זאת'.

עדיין לא יכולתי להחליט. אך יום אחד פתחתי עיתון וראיתי מאמר שכתב פרופסור להיסטוריה אשר קרא את היומן. הוא כתב מאמר בשם 'קולות הילדים'. כל הלילה לא יכולתי להירדם. זמן קצר לאחר מכן פנתה אלי הוצאת ספרים הולנדית ושאלה לגבי אפשרות פירסום היומן. לבסוף נכנעתי. כיום, כאשר אני חושב על העבר, אני רואה שחשבתי את בתי לצעירה משהיתה באמת. כשאתה חי כה קרוב כל כך לאנשים אחרים, אינך מבחין בדברים רבים. מעולם לא ידעתי כי לאנה היו מחשבות כה עמוקות. לעתים קרובות אמרה: 'אבא, אני כותבת, תשתדל שאיש לא יפריע לי. אני רוצה לכתוב את יומני'.

כיום אני קורא את היומן לעתים קרובות. אני מבחין בדברים רבים. אני מבין כי מעולם לא היכרתי את אנה, למרות שהסתדרנו בצורה טובה בינינו. שוחחנו רבות, קראנו הרבה ביחד. באותה עת לא ידעתי דברים רבים שאנה כתבה עליהם ביומנה. היא קראה ליומנה 'קיטי' והוא היה לעזר ולנחמה. היא כתבה לקיטי והתוודתה בפני קיטי. קיטי היתה ידידתה. כנראה שקראה ליומן 'קיטי' כדי שהכתיבה תהיה אישית יותר. זכור לי כי פעם היתה לאנה חברה בשם קיטי. היא הראתה לי ציור שנעשה בידי קיטי. קיטי חיה היום באוטרכט. לפני כמה זמן ביקרתי אצלה, אבל כמובן שלא יכולנו לקבוע בביטחון אם היא היתה אותה 'קיטי יקרה' שהיומן כתוב למענה, כביכול.

יומנה של אנה היה הסימן לבגרותה. אסור לשכוח, כי היא היתה במקום המסתור שלנו למעלה משנתיים. כל יום הקשבנו לרדיו ודיברנו על מה ששמענו. אבל רק מבוגרים חיו שם. החיים במחבוא שונים מאוד מן החיים בחופש. אנה התפתחה כמו צמח בחממה, במהירות גדולה בהרבה מאשר בחוץ. למדה הרבה: גרמנית, צרפתית ואנגלית. למדה קצרנות בהולנדית ובאנגלית. למדה שושלות יוחסין של משפחות מלוכה. התעניינה בכוכבי קולנוע ופעם אף כתבה סיפור על כוכבת הוליוודית. בנוסף ליומן כתבה סיפורים קצרים וסיפורי אגדה. גם בתי השנייה מרגוט היתה חרוצה מאוד. היא למדה בתכתובת לטינית, כאשר היא משתמשת בשמה של אלי שהזכרתי קודם.

ידידות שרק המוות יכול להפסיקה

אני קשור עדיין לאמסטרדם אף שאני מתגורר בבאזל. חוויית הידידות שעברתי באמסטרדם, ידידות שרק המוות יכול להפסיקה, היא חזקה ביותר. ב-1952 עברתי לבאזל כדי להתגורר עם אימי, אחותי ואחייני. אני מתגורר כיום בבאזל כיוון שאינני יכול להוסיף ולהתגורר באמסטרדם. אני בא לעתים קרובות לביקור, אולם אינני יכול לשהות באמסטרדם יותר משלושה ימים. כשאני בא לאמסטרדם אני הולך לפרינסנחראכט. כן נמצא המוזיאון על שם אנה פרנק וכן מוסד אנה פרנק, שפעולותיו חשובות לי עד מאוד. אני בא לכאן כי תמיד יש על מה לדון ולשוחח. לעתים אני מתבונן בבית שמאחור. מקום המחבוא שלנו לא השתנה. החדרים ריקים כיוון שהכל הוצא החוצה לאחר גירושנו.

לפני מספר שנים נערכה בבית תערוכה בשם 'אלפיים שנות אנטישמיות'. את האנטישמיות אי אפשר לחסל. אנו יכולים ללחום נגדה אולם אי אפשר לחסלה. מדוע קיימת האנטישמיות? אינני יכול לענות על שאלה זו. הקנאה ממלאת כאן תפקיד ראשי. הדעות הקדומות הן הבסיס לאפליה, בנוסף לבורות הקיימת בקשר ליהדות. איננו יודעים אם הלשינו עלינו בגלל אנטישמיות או למען הפרס הכספי. מעולם לא גילינו מי הסגיר אותנו. היו לנו חשדות מסוימים. איש משטרה נחקר בעניין, אך לא היתה הוכחה. אני מאמין שאין לחשוד באיש אם אין הוכחה נגדו. אין טעם לחשוב על כך, אבל בכל זאת יש לי תיאוריה בעניין. ידוע לנו שאישה טלפנה והלשינה עלינו. אני מניח שהאיש שנחקר דיבר עם מישהו עלינו. אבל אינני יכול להוכיח חשד זה ולכן אין לי זכות להאשים איש. אני חייב להסתגל לעובדה שאינני יודע מי הסגיר אותנו.

אפילו השוטר שאסר אותנו לא ידע מי הלשין עלינו. הוא בא לבצע פקודות. אמרו לו ללכת ולעצור אותנו. בשבילו המעצר היה עניין שגרתי. הוא עצר אנשים מדי יום ביומו. שאלו אותי אם אני חושב להגיש תביעה נגד השוטר הזה, אשר לאחר המלחמה הצטרף למשטרה האוסטרית. איני רוצה בכך. האשמים האמיתיים הם אלה משכו בחוטים, בצמרת. אי אפשר להשיג הרבה על ידי ענישה. אי אפשר למחוק את מה שכבר נעשה. אבל אנחנו חייבים ללמוד מן העבר. אנו חייבים להילחם נגד הדעות הקדומות וללמוד לבקר את עצמנו. הביקורת העצמית איפיינה את אנה. תמיד היתה שואלת 'האם אני צודקת?' או 'האם התנהגתי כשורה?'.  

מוסד אנה פרנק נוצר כדי למנוע שואות חדשות. הוא מנסה לסלק דעות קדומות, אפליה ודיכוי באמצעות תערוכות ופעילויות שונות. הוא לחם למען שיתוף פעולה דמוקרטי ולמען אידיאל החירות. אני מאמין שיומנה של אנה פרנק הוא נשק אפקטיבי במערכה זו. בכל העולם קוראים אותו. הוא תורגם לכל השפות במערב ובמזרח אירופה וכן לשפות אסייניות רבות, הוא אף תורגם לערבית. אנשים רמי מעלה קראו אותו. כאשר האפיפיור יוחנן ה-23 קיבל אותי לשיחה, היה בידיו עותק של היומן. ואני חושב על תמונה שצייר שאגאל - יונה לבנה על רקע דיוקנה של אנה.

אנה הפכה לסמל של החופש. היא מתה ב-1945, אך הרבה אנות חיות כיום. קיבלתי מכתב מאחת מהן, נערה יפנית שכתבה: 'אני רוצה להיות בתך ולכתוב לך'. אני כותב לה לעתים קרובות. הכרתי אמהות רבות שקראו לבתן אנה על שם אנה פרנק. בתי אנה כתבה ביומנה: 'הייתי רוצה לחיות אחרי מותי'. הרבה אנה פרנק חיות כיום".

לראיונות נוספים - לחצו כאן .

באדיבות ארכיון עיתון "ידיעות אחרונות"