דווקא כשאני מעונינת, אני הכי משעממת

הוא יושב משמאלי. הלב שלי הולם. אתמול פגשתי בו בראשונה, והוא פשוט עשה לי את זה. עשה לי את זה עד כדי כך, שלמרות שהבטחתי לעצמי להתחיל מערכות יחסים איטיות ואמיתיות, בלילה הודעתי לדני ש"זה לא זה", כי נזכרתי מה אני מרגישה כש"זה כן זה".

הכל בזכות ה-T60, זה פשוט לא ייאמן. ה-T60 שהוא הלאפטופ הראשון שלי, בן יומיים ומשמש תשתית לכתיבת הרשימה הזאת ברגעים אלה ממש.

הוא בדיוק פזל לעברי, בעיה! הוא שולח סימנים סותרים. מצד אחד, מגלה עניין, ואתמול שוחחנו שעתיים, מצד שני שלחתי לו כבר כמה חבלים והוא לא עשה איתם כלום לקדם את זה. כשגיששתי אתמול אם הוא פנוי, עשה רושם שכן. אז מה העניין? אתמול הייתי פה אחרי שיעור יוגה, לבושה ברישול וקצת מיוזעת, אבל היום באתי לתקן את הרושם, לבושה טוב אבל במראה ה"בדיוק זרקתי על עצמי משהו כשיצאתי מהבית". זה לא עושה את הרושם כנראה, אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. לעזאזל.

מיד כשנכנסתי אתמול לקפה, הלאפטופ בתוך התיק הדנדש שקיבלתי, שמה פעמיי לפינת הלאפטופים המושקעת ומתאמצת להיראות מתורגלת וקולית ככל הניתן, הבחנתי בעיניו הכחולות. כמעט טבעתי בים הזה. אני יודעת שאני בחורה די מרשימה וסקסית, אבל אני "עושה להם את זה" רק כשאני לא שמה עליהם. זה פשוט מדהים הקטע הזה.

אני מכירה את החוקים, שורקת אותם מתוך שינה, מקבלת תרגולת קרב מאמא שלי שהיא אלופה בזה מלידה, ועדיין, לא יודעת לשחק את המשחק הזה. כשאני מקבלת מגבר מעניין שדר של "אני בעניין" אני עטה על הטרף, אלוהים ישמור, ומבט הציידת שלי כנראה משתקף החוצה במלוא עוצמתו. לעומת זאת, דווקא כשאני אדישה אני לובשת ארשת מדליקה, מפיקה פניני חכמה ויוצרת את הרושם הכי מגניב שאפשר. אם רק אפשר היה להסביר לו את זה עכשיו.

הוא בדיוק מגרד את סנטרו עם העט, חושב איך לפצח את הקוד בצורה המושלמת, כפי שטרח להסביר לי בחביבות אינסופית לפני מספר דקות, לא שם לב, או אולי שם לב יותר מדי, למאמצי הלמצוא-חן שאני עושה פה בלי שליטה.

נדיר לי להיתקל בגבר כזה, שחוש ההומור שלו מדליק אותי, מגרד לי את האזור הזה במוח שמתחבר אצלי ישר לתחתונים, שלולית בתחתונית. יש כל כך הרבה אנשים טובים שם בחוץ, רק קצת פחות מבריקים, קצת פחות מריחים טוב, קצת פחות יודעים לגרות לי את נקודת הג'י במוח שמעבירה אותי על דעתי.

האם הוא משער בנפשו שעליו אני כותבת כרגע?

הוא בוחן אותי כרגע, מנסה להבין מה אני מקלידה בסבר פנים חמור, עוד מעט ויעצרו אותי על מהירות. האם הוא משער בנפשו שעליו אני כותבת כרגע? נראה לי שכן, אני מדיפה את ריח ההתלהבות ממנו עוד מאתמול, כשחיבר את ה-T60 שלי למפצל שהביא מהבית, מרגע שקלט שכל כולי שקועה בו ומוקסמת, כל כך מוקסמת, בוודאי כמו עוד נשים רבות וטובות.

רק שהוא כנראה לא יידע לעולם מי אני ומה הוא מפסיד, הוא לא יכיר בי את הצד האינטליגנטי והמתוחכם, או את החלק החם שבי, או את הייצריות שיש בי עד בלי די. הוא גם לא יידע שאני די משעשעת ולא תמיד נראית כמו בובה עם המפתח בגב שמתחו אותה יותר מדי. הוא לא יידע כמה תחומי עניין יש לי וכמה מאושר הוא יכול להיות אם יזכה בכל אלו.

הוא לא יידע דבר, וכל זאת רק בגלל שאני רוצה.

האימייל של שרון