ילד במשקל נוצה

"אמו חשבה בוודאי להתאבד כבר במהלך הקיץ ולכל המאוחר בתחילת הסתיו, אבל משגמלה בה ההחלטה להביא את חייה אל סיומם, נעשה משאם בעיניה נסבל, והעצב שהיה לופת את לבה בלילות היה מתפוגג עוד לפני עלות השחר. כך נדחה מותה חודשים אחדים עד נר שלישי של חנוכה, היום הקצר של השנה. מול חלון חדרו במגדל אשכול באוניברסיטת חיפה עלתה בו תחושה שכבר היה במעמד הזה לא פעם בעבר: הצמיד את אפו אל החלון הקר, תלה את עיניו בעננים הכבדים הסמיכים המכסים את השמים, ספר את טיפות הגשם הנקוות על השמשה ליובלים קטנים, ניסה להכניס סדר בזמנים ולהשלים בכוח הדמיון פערים שנפערו בין קרעי זיכרונות. אבל שנים רבות עברו, אז עוד היה ילד, וכבר קשה להפריד בין מה שקרה לבין הזיכרונות שנפשו יצרה לעצמה ככל שהלכה והתרחקה מאותו יום.

הוא היה אז בן תשע, זה היה בתחילת כיתה ג'. אביו חזר מהעבודה, קומתו שחוחה, עיניו עייפות, חצי סיגריה כבויה בזווית פיו. הוא נכנס לחדר המדרגות וודאי בדק שוב את תיבת הדואר הריקה, ואחר כך טיפס בכבדות אל דירתם שבקומה השלישית ונעצר מול הדלת. כמו בכל יום בשעה הזאת, שאליק כבר סיים בה את ארוחת הצהריים והלך אל השכנים, הדלת נעולה בשתי נעילות ואמו מסוגרת בחדר השינה. אביו מפשפש בכיסים הרחבים ומחפש את המפתח. מה היה לו שם בכיסים? ממחטה גדולה מעוכה לכדור, חפיסת סיגריות "רויאל" אדומה לבנה מקומטת, מצית מתכת שקנה פעם בדוכן ימאים ברחוב העצמאות; אולי גם כמה מטבעות וכרטיסייה חדשה של אגד; ומחזיק מפתחות מפלסטיק עם תמונה של אליק התינוק. הוא פותח את הדלת בשקט ונכנס כמתגנב, משתדל שלא להפריע לה ולא להעיר אותה אם הצליחה להירדם. לילותיה טרופים, ורק בשעות היום נופלת עליה תרדמה. אביו מניח את ילקוטו החום המהוה על הכיסא שמתחת לקולב המעילים ונכנס למטבח הקטן. ארוחת הצהריים מחכה לו על שולחן הפורמייקה האפור.

אליק לא בבית. הוא עם יפה ורינה, הבנות של שושנה ושרול מהדירה ליד, מכין איתן שיעורים, אוכל פודינג וניל או משחק איתן "ריכוז" על השטיח בסלון - ילד שמשחק עם בנות. בכדורגל אף פעם לא ראו אותו. פניו מנומשות, רגליו רזות, על עיניו משקפי פלסטיק חומים, ותלתל ארוך שנופל על מצחו עד גשר משקפיו מקנה למבטו ארשת חולמנית. הוא לא יחזור לביתו עד ארוחת הערב.

יַאנֶק היה במטבח לבד, וכשהתיישב לשולחן כבר היתה השעה אחרי שלוש. הוא לא שאל את עצמו היכן אשתו, מכיוון שידע היכן היא. לא היה שום דבר יוצא דופן בכך שלא קיבלה את פניו בשובו. הוא עבד בעירייה, היה אחראי לסידור העבודה של משאיות איסוף האשפה. הם נפגשו אחרי המלחמה במחנה של עליית הנוער, התחתנו, קנו דירה באחד השיכונים שנבנו אז בהדר הכרמל - שני אנשים שתקנים שניסו, כל אחד בכוחותיו הדלים, לקבור את הזיכרונות ולבנות לעצמם חיים חדשים. שש שנים לאחר חתונתם נולד אליק, ואחרי שנולד החליטו בלי מילים רבות שלא להוליד ילדים נוספים. גם ביום שלישי ההוא השתדל יאנק שלא להרעיש, וכשהתיישב אל השולחן, הקפיד שלא לגרור את הכיסא.

כמעט ארבע עשרה שנים חיו יחד, והיא הקפידה להיצמד נואשות לכל פרט ופרט בסדר יומה הנוקשה: שטיפת הרצפות בכל בוקר אחרי שהדירה התרוקנה, כוס קפה בשעה עשר, פעמיים בשבוע כביסה, פעמיים בשבוע קניות, פעמיים בשבוע בישולים. את ארוחת הצהריים היתה מסדרת לו על השולחן בריבוע מדויק: מימין צלחת גדולה עם רבע עוף ופירה, משמאלה צלחת עם סלט ירקות, ומעבר להן צלוחית פלסטיק ועליה שתי פרוסות לחם שחור וקערית זכוכית מלאה גזר מרוסק עם צימוקים. מימינה של הקערית עמדה כוס מיץ תפוזים, ולצדה הונחו סכין, כף ומזלג, וגם עיתון "נוביני" מגולגל.

יאנק אכל בשקט מנה אחר מנה ובהה בעייפות בעמוד הראשון של העיתון. "מי יהיה בממשלתו החדשה של לוי אשכול?" שאלה הכותרת, ומתחת לה צורפה תמונה של הממשלה הקודמת כפי שהוצגה בראשית כהונתה לפני הנשיא זלמן שז"ר. הנה יגאל אלון, ולידו גולדה מאיר, ומשמאלה אבא אבן ויוסף אלמוגי, שבינתיים הספיק לעזוב את הממשלה. פעם פגש יאנק את אלמוגי בעירייה בעצרת של אחד במאי, ופעם נוספת פגש אותו ברחוב גאולה כשטייל עם אליק בבוקר שבת; אז גם בירכו לשלום זה את זה. בצד הימני של העמוד צולמו נח"לאים עולים לקרקע במושב חצבה, ומשמאל, בצמוד לידיעה על פתיחת השגרירות הגרמנית בתל אביב, הובאה תמונה של מפגינים נושאי שלטים. ודאי קרא את הכתבה הזאת בפנים חתומות. אחר כך הפך את העיתון על פניו, קיפל אותו לאורך ולרוחב והמשיך לאכול מן הפירה, ועיניו תלויות בקיר התכלת שמולו.

כשסיים פינה את כלי האוכל מהשולחן וערם אותם בזהירות ובשקט בכיור הריק הבוהק. בוודאי היה עייף מיום העבודה. לאחר הארוחה נהג להיכנס לסלון, ושם היה מעיין בעיתון עד שנפלה עליו תנומה, והיה מקיץ רק לפני ארוחת הערב. אבל באותו יום שלישי השאיר את העיתון מקופל על השולחן ויצא אל מרפסת המטבח הקטנה: אולי רצה לתלות לייבוש את מגבת המטבח המשובצת שניקה בה כתם ממכנסיו, אולי התכוון לקחת איזה כלי מארון כלי העבודה, או לעשן שם סיגריה מול הבניין ההולך ונבנה על הגבעה מעבר לוואדי. בשעה שעישן אולי צפה בפועלים המסיימים את עבודתם ומסדרים את כליהם במחסן שהוקם בשולי המגרש, ואולי עקב אחר טיפות הגשם שהחלו לרדת שם על הגבעה הקטנה ששיחי אלָה ארץ ישראלית מכסים אותה. בין כך ובין כך, הוא יצא למרפסת ותלה את המגבת לייבוש על אחד מחוטי הכביסה, וכשהצמיד את האטבים הסתכל כבדרך אגב מטה לחצר.

ואז ראה אותה.

היא היתה שרועה על האדמה, שלוש קומות מתחתיו, מוטלת על גבה. ראשה היה מופנה מעלה בזווית משונה, ועיניה היו פקוחות לרווחה. זמן מה בהה במראה הבלתי נתפס: ראשו ודאי הסתחרר, לבו הלם, קיבתו התהפכה במעלה בטנו, ייתכן שרצה להקיא. רגליו נתקבעו ברצפה כשני בולי עץ עד שהצליח לנתק את עיניו מעיניה ולחזור למטבח ולצנוח על הכיסא, חיוור, רועד ומזיע.

האם קיווה רגע שכל זה רק חלום רע, ושעוד מעט יתעורר? הלחץ בבטנו גדל, ובו בזמן רצה להקיא את הארוחה ולשתות מעט מים כדי להפיג את היובש הנורא שבפיו ולהצית סיגריה. במקום זה שעט במורד המדרגות לחצר.

היא היתה מתה, ויאנק פחד לגעת בה. בשנות חייהם המשותפות מיעטו לגעת זה בזה. בשעות היום מיעטו גם לדבר. עכשיו לא היה עוד דבר שיוכל לעשות בשבילה. הוא התכופף וסידר קצת את שולי החלוק ואת אִמרת השמלה הפרחונית כדי להסתיר בהם את ירכיה שנחשפו בהתנגשות בקרקע. אחר כך מצא את שתי נעלי הבית הכחולות שהועפו לשיחים ותחב אותן תחת בית שחיו. ביד רועדת הצית סיגריה ועלה במרוצה אל הדירה של שושנה ושרול.

יאנק לא ידע מה עבר עליה לפני שמתה, אולי ניחש; אבל בוודאות גמורה ידע שעכשיו רק הוא ואליק נשארו זה לזה בעולם, ושאסור שאליק יראה אותה במצב הזה. הוא לא ידע איך יספר לו מה קרה, ולא היה לו שמץ מושג מה עושים עכשיו, אף לא איך יסביר לשושנה מדוע רץ כך במעלה המדרגות. פעם אחר פעם חזר וניסח את המשפטים בראשו, אבל כששושנה פתחה את הדלת, נאלמו בפיו כל המילים.

"יאנק, מה קרה לך, תיכנס," היא אמרה, "אתה נראה חולה."

מהבהלה וממאמץ הטיפוס לא נשאר ליאנק אוויר. הוא הרים את ידו ונופף בהתרגשות בנעלי הבית מול עיניה המשתוממות, ושושנה אמרה, "אני באמת לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי, יאנק, אולי תיכנס, תשתה כוס מים." הוא נכנס אחריה למטבח, וכשנרגעו מעט נשימותיו אמר לה, "תדעי שקרה משהו נורא. וגם תזמיני מהר אמבולנס. ובשום פנים ואופן אל תיתני לאליק לצאת מהחדר עד שהכול ייגמר."

האמבולנס הגיע בתוך כמה דקות. השכנים עמדו על המדרכה וצפו בסקרנות בשני הבחורים הצעירים שיצאו מתוכו ופנו לחצר וחזרו כעבור דקות אחדות עם אמא על האלונקה המתקפלת, מכוסה מהראש ועד כפות הרגליים בסדין לבן של מגן דוד אדום. הם הכניסו אותה לאמבולנס מן הפתח האחורי, ואחר כך הזמינו את אבא להצטרף אליהם. הם הושיבו אותו ביניהם. גופו הרזה היה שפוף מתמיד, ובידו החזיק שארית סיגריה וינק ממנה בעצבנות.

באותו לילה נשאר אליק אצל שושנה ושרול. שושנה סידרה לו מזרן בחדר של יפה ורינה וגם הכינה לו ארוחת ערב כמו שהוא אוהב - טוסט וחביתה וכוס שוקו. כשהלכו הילדות להתרחץ ליטפה את ראשו וניגבה את דמעותיה בשרוול ואמרה לו שעכשיו הם יהיו קצת משפחה בשבילו. אליק, שלא ידע מה לומר, שתה את השוקו לאט ובשקט וקיווה ששושנה לא תתחיל ממש לבכות, כי אז באמת לא יֵדע מה לעשות.

אביו חזר כשכבר ירדה חשכה. כל הערב ישב עם שושנה ושרול במטבח הקטן שלהם, שתה קפה ועישן. שושנה אמרה שזה נורא מה שקרה, ואביו אמר בשקט, "ומה אני יעשה עכשיו, עם כל הדבר הזה." בבת אחת אולי חש את נוכחותה של אמא עזה ומוחשית כמו שלא היתה כבר שנים, ואיך בדרכה השקטה המופנמת מילאה את חייו. עכשיו התרוקן פתאום כל עולמו, והוא אמר, "אבל איך זה קרה, ולמה היא עשתה את זה."

שושנה הציעה לו עוד כוס תה. "היא לקחה את הסיבות שלה איתה," אמרה והוסיפה לכוסו מים חמים, "אנחנו הרי לא נדע אף פעם מה עבר לה בראש." שרול נאנח והציע לו עוד סיגריה, ואבא אמר, "אני הולך הביתה לנסות לישון קצת," ולפני שקם מהכיסא אמר שצריך עוד לדאוג מחר להלוויה וגם להודיע לכולם. "מוכרחים להודיע," הוא אמר ומעך את קצה הסיגריה בין אצבעותיו, "אני לא רוצה שהיא תלך ככה בסוף לבד."

"אם אתה רוצה, אני אגיד לשכנים," הציעה שושנה, ושרול אמר, "תרים טלפון לעירייה, אתה בטח לא תלך לעבודה עכשיו שבוע. חוץ מזה שגם מאצלכם בטח יבואו, הרי חצי אצלכם דתיים." אבא הרהר רגע וכנראה השתכנע. "אני אטלפן מחר בבוקר מהמכולת," אמר לשרול, ואחרי שהתחיל להתקדם אל הדלת, הסתובב ואמר, "ומה אני יעשה עכשיו עם אליק לבד." בבת אחת הרגיש שוב את הריקנות בבטן, את הפחד והצער שלפתו את מעיו. במבט חסר אונים הסתכל בשושנה, וכשהתכוון לצאת, היא נגעה בעדינות בזרועו ואמרה לו, "אל תדאג עם אליק. אני אעזור לך."

דוקטור אלכסנדר יפה נפנה מהחלון. השמים התכהו עוד יותר.

הוא עקף את המכתבה והתיישב על כיסאו והצית לעצמו סיגריה. השולחן היה עמוס ספרים וחוברות ועבודות של סטודנטים, והוא רצה לסדר אותו לפני שיצא לחופשה. מין טקס שסיגל לעצמו במשך השנים, להשאיר הכול מסודר אחריו. הרי לעולם אינך יודע לאן מתגלגלים הדברים, והרבה יותר נעים לחזור אל חדר מאורגן, להתחיל סמסטר חדש בלי שאריות מקודמו. למרות השעה המאוחרת החליט למיין את הניירות לשתיים שלוש ערמות. הוא בחן אותם זה אחר זה - הצעה למחקר שהגיש אחד מתלמידיו לתואר שני; כמה עבודות סמינריוניות שמחכות שיקרא אותן; עותק של המאמר האחרון שכתב - "התכנסות ופרדה - תפיסת הסובייקט את מותו". זה היה לדעתו הטוב במאמרים שכתב, אבל כבר קיבל מכתב דחייה מכתב עת אחד, ומכתב עת אחר עדיין לא הגיעה תשובה. בירוריו בדואר האלקטרוני לא נענו, והוא תהה אם לא כדאי להתקשר אליהם ולברר איפה זה עומד; הזמן אוזל, והרי תכנן לבוא לוועדה הפנים חוגית עם הפרסום הזה. מתחת למאמר היה ספרו של אוסבורן,Death and Dying - A Linguistic Approach, פתוח והפוך על פניו ובעמודו הראשון הקדשה: "לידידי היקר, ד"ר אלכסנדר יפה - אוהב חוכמה וג'נטלמן". אליק סגר את הספר והניח אותו על המאמר, ומעל שניהם הניח את Representation and Reality של הילרי פטנאם. חודשים עברו מאז הציע לראש החוג לבסס על הספר הזה סמינריון שייקרא "השפה כמתארת מציאות, או יוצרת אותה" או משהו כזה, ועדיין לא נענה: לא בחיוב ולא בשלילה. על הספר של פטנאם הניח עותק חדש של "הכלה המשחררת", ספרו האחרון של א"ב יהושע - בּוּלי, כפי שמכנים אותו מכריו באוניברסיטה. לפעמים הוא רואה אותו חוצה את אולם הכניסה בצעד נמרץ.

מעניין איך היה בּוּלי, או מישהו כמוהו - מחשבה כזאת עלתה בו לא פעם - הופך את חייו שלו, של אליק, לסיפור: חיפה של שנות השישים, שיכוני הדר הכרמל שמתקדמים אט אט כתולעי בטון אפורות במעלה ההר הירוק, משפחה קטנה שיש רבות מסוגה. הורים ניצולי שואה, הרבה שתיקות קטנות שמצטרפות לשתיקה גדולה, ילד בן תשע שאמו מתאבדת. חומר טוב, בעיקרון".

תחילת הסיפור "נוצה" מתוך הספר "על גבול יערות הרוזמרין", מאת ניצן ויסמן. זהו הספר הראשון הרואה אור בסדרה החדשה "פרוזה עברית" של ידיעות ספרים