הסרט נגמר - חוזרים למציאות
אולי זה הגיל, אבל ג'יימס בייקר כנראה חשב שאפשר לפתור תוך ימים את בעיית הפליטים וזכות השיבה, סוגיית ירושלים, ההתנחלויות וגבולות הקבע של ישראל - הכל כדי שהשיעים והסונים בעיראק יפסיקו לפוצץ אלה את המסגדים של אלה. אבל בוש אינו מאמין בדיאלוג ישיר עם איראן וסוריה ושום גורם רשמי בממשל לא באמת קושר בין פתרון בעיראק לעימות הערבי-ישראלי
זה התנהל כמו הפקה הוליוודית מלוטשת, עם שני כוכבים בולטים, בניית מתח מדודה ומערכת משומנת של יחסי ציבור שהרימה את רף הציפיות לשמיים. ג'ים בייקר, בן 75, ולי המילטון בן 76, היו פעם פוליטיקאים משובחים. אולי זו הזקנה שגרמה להם להפקיר את עצמם לחסדיה של הצלמת הנועדת אנני ליבוביץ' עבור מגזין הגברים של ווג, ולהקדיש יותר זמן ומחשבה לקידום מכירות מאשר למוצר שהם הוציאו תחת ידם.
השבוע קיבלו השניים מנה גדושה מדי של אור זרקורים. זה התחיל בשעה שבע בארוחת בוקר על שולחן הנשיא בוש בבית הלבן, המשיך בסצינה דרמטית בגבעת הקפיטול, דרך מסיבת עיתונאים בסנאט ועד ראיונות תחת כל עץ רענן ובכל אולפן טלוויזיה. השיא היה בתשע בערב אצל לארי קינג ב-CNN, ובייקר בקושי הצליח להסתיר את פיהוקי העייפות שלו.
דו"ח בייקר-המילטון
המלצות טובות "על הנייר"
בארי רובין
מתוך שלוש המלצותיה העיקריות של הוועדה המיוחדת לעיראק בראשותם של בייקר והמילטון, רק הראשונה, הקוראת להסגת כוחות מדורגת עד אביב 2008, בת-יישום. ההמלצה לפתוח במשא ומתן מקיף לשלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי אינה ישימה, והקריאה לממשלת עיראק לשפר את דרכיה מעידה על חוסר הבנה של המזרח התיכון
כשעלה סוף סוף על יצועו, הוא לבטח היה מותש אך מרוצה. ההפקה ההוליוודית שלו, שנמשכה תשעה חודשים, הסתיימה, ובדמיונו כבר למחרת יצאו השליחים האמריקנים המיומנים, חדורי נחישות ואמונה, לפתור בתוך כמה ימים את בעיית הפליטים וזכות השיבה, סוגיית ירושלים, ההתנחלויות וגבולות הקבע של ישראל – הכל כדי שהשיעים והסונים בעיראק יפסיקו לפוצץ אלה את המסגדים של אלה בשבוע הבא.
אך כשנדלקים האורות בסוף הסרט, יוצאים מאולם הקולנוע אל המציאות. תיאורה של המציאות א-לה בייקר הוא במקרה הטוב נאיבי. הבעיה היא שאי אפשר להאשים את בייקר בתמימות; אולי זה ענין של טרשת עורקים. בעולם האמיתי, המציאות קצת יותר מורכבת. אמריקה עדיין שקועה עד צוואר בעיראק, ומי שתולה את הפתרון בעיראק בהשגת שלום ערבי-ישראל וסיום הסכסוך, חי בסרט.
רבים וטובים בישראל היו רוצים לראות את ארצות הברית מסייעת בצורה נמרצת בהשגת פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי, אבל הדו"ח של בייקר הכניס לא מעט ישראלים לפאניקה, ופרשנים למיניהם סייעו בזריית מבוכה.
בייקר, שטביעות אצבעותיו הגסות ניכרות היטב בדו"ח, (למרות שחתומים עליו עשרה חברי ועדה שהם אישים מכובדים ומנוסים אחד אחד), חושב שניתן להחזיר את המזרח התיכון 15 שנה לאחור, לכופף שוב לישראל ידיים ושהביצה העיראקית תתיבש מאליה.
מי שמצפה שסוריה תאפשר את חקירת רצח חרירי וג'ומייל כדי לקבל את הגולן, הוא במקרה הטוב תמים. לבשאר אסד חשוב יותר שהחקירה הבינלאומית לא תגיע לפתח ארמונו או למקורביו הרבה יותר מאשר לערוך מסדר סיום לכיבוש בקוניטרה. סוריה מוכנה לשתף פעולה בעיראק אבל המחיר שלה גבוה – היא רוצה שארצות הברית תאפשר לה לחזור ללבנון ולמנוע הקמת מדינה ערבית ריבונית ודמוקרטית על גבולהּ. זהו הדיל הסורי.
בייקר כותב בדו"ח על "זכות השיבה" בלי מרכאות ובלי להניד עפעף. נדמה שזה לא עומד במבחן יוסי ביילין. בטח לא במבחן בוש. הנשיא בוש כבר קבע במכתבו לראש הממשלה שרון ביוני 2004 שהפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור למדינה הפלסטינית. ומה עם ההכרה של בוש במציאות הדמוגרפית של גושי ההתנחלות הגדולים בגדה? בייקר אולי שכח ממנה – ומהם.
מה יעשה בוש עם הדו"ח הזה? לא בטוח שבוש בעצמו יודע בשלב זה. ההימור הבטוח הוא שבוש אינו מאמין בדיאלוג ישיר עם איראן וסוריה, ואינו מאמין בסימביוזה שבין הפתרון בעיראק ופתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. עוד לפני שהדו"ח הזה הונח על שולחנו, כבר החל ממשלו ללחוץ להפסקת אש בין ישראל והפלסטינים, כדי שאנחנו לא נפריע ולא נהיה התירוץ של העיראקים להמשיך ולטבוח אלה באלה.
ארצות הברית תפעל בימים ובשבועות הקרובים כדי להוריד את הלהבות בזירה הישראלית-פלסטינית. אפילו מזכירת המדינה צפויה לבוא לביקור אחרי ששרת החוץ ליבני תבקר אצלה, אבל שום גורם רשמי של הממשל בוושינגטון לא באמת קושר בין פתרון בעיראק לפתרון העימות הערבי-ישראלי – לפחות לא בלוחות הזמנים של הנשיא הנוכחי.
בייקר ביקש בהופעתו בסנאט שיבחנו את ההמלצות של הוועדה בראשותו כחבילה אחת ולא יתחילו לבחור ממנה חלקים. אבל הנשיא בוש כבר הודיע שהוא אינו מחויב לקבל את כל ההמלצות או חלק מהן. בוש הבהיר שאין בכוונתו לנהל משא ומתן ישיר עם איראן וסוריה, שיודעות לדבריו מה עליהן לעשות.
לגבי התקדמות הערוץ הישראלי-פלסטיני, הדגיש בוש שאי אפשר להתעלם מדרישות הקוורטט לרשות שבהנהגת החמאס – הכרה בזכות הקיום של ישראל, הכרה בהסכמים שנחתמו והפסקת הטרור והאלימות. בניגוד לבייקר, דווקא בוש, עם הדימוי של הקאובוי מטקסס, אינו חושב שניתן לכופף ידיים ולאלץ מישהו לחתום על הסכם.
לפנייה לכתב/ת 
בייקר והמילטון. זוג מהסרטים
צילום: רויטרס
אסד. לא לחקירה בינלאומית
צילום: איי אף פי
זכות השיבה לא עומדת במבחן ביילין
צילום: ג'רמי פלדמן
מומלצים
