קרנבל בחלל

החלל, הגבול האחרון. המשפט הקצר הזה, כשהוא נאמר באנגלית, יכול לגרום לצמרמורת של תענוג בגבו של כל מי שנולד בשנים הנכונות - או פשוט מעריץ את סדרת הקאלט "מסע בין כוכבים". החלל זרם השבוע לחיינו בשני סיפורים מרתקים, שהשכיחו לרגע את הסחי היומיומי. הראשון סיפר על כך שנאס"א מתכוונת להקים בסיס על הירח, ואפילו עוד בימי חיינו (אם נזכה). הסיפור השני, מסעיר אף יותר, דיבר על עדויות (שוב) להימצאות מים על מאדים. גדודי אינסטלטורים ברחבי העולם הגיבו בצהלה: ידענו!

האמת היא, שמבחינה עתידנית מצבנו עגום למדי. בהשוואה למקומות שבהם אמני מד"ב כמו ארתור סי קלארק ואחרים ציפו שנהיה (2001? קדחת!) אנחנו עדיין מדשדשים בסטרטוספרה. לעומת כר ההשראה הפורה של סופרי המד"ב של שנות ה-60, אנחנו תקועים בגיגיות של מתכת, מביטים בגעגועים על הכוכבים.

אבל עידן הזהב של שנות ה-60 בספרות המד"ב חילחל לו בקלילות לתוך הרוק המתקדם של שנות ה-70. זה לא מקרי שיצירות על גבי אלבומים הושפעו מדימויי מדע בידיוני ועתידנות. הם גם פסעו יד ביד, הרוק המתקדם והמדע הבידיוני: כל אחד ראה עצמו כראש חץ היוצא מהקיים – ומפליג אל הבלתי נודע. אל הצלילים המופלאים וחסרי השם של העתיד.

מה שמעביר אותנו לאחת הלהקות השנואות בתולדות הרוק המתקדם. אולי הלהקה האחראית, לדעת מבקרים רבים, למותו של הז'אנר ולעליית הפאנק העצבני. ההתחלה היתה דווקא מצוינת: קחו שלושה נגני עילית בתחומם (קית אמרסון מ"הנייס", גרג לייק מ"קינג קרימזון" וקרל פאלמר מ"אטומיק רוסטר"), חברו אותם לשלישיית סופר-גרופ מדהימה, המדלגת בין רוק מתקדם, ג'אז ומוסיקה קלאסית. או במילים אחרות, אמרסון, לייק ופאלמר.

יש חברים שאיימו להשליך אותי מרכב נוסע, כששמענו פעם יחד אלבום של השלישייה. הם לא לבד. אמרסון, לייק ופאלמר עשו מוסיקה שלא תערב לחיכו של כל אחד. האלבומים שהוציאו בין 1970 ל-1974 (וזהו! לא להמשיך!) הן יצירות מתוחכמות, לעתים מתחכמות, שבודקות את הגבול של הוירטואוזיות האנושית והאלקטרונית. אחת מפסגות היצירה בתקופה זו היא היצירה העתידנית "Karn Evil 9", (משחק מילים עם "קרנבל") שלקוחה מאלבומם "Brain Salad Surgery" שיצא ב-1973. גם היצירה הזו, כמו “Tarkus" באלבום קודם, מתכתבת ישירות עם המדע הבידיוני. מספיק להביט בעטיפה ולהבין.

ועוד אומרים שפורטיס משוגע

"Karn Evil 9" היא יצירה בת שלושה חלקים, הנמשכת כחצי שעה. היא מספרת, בפשטות, על עולם עתידני שבו ניטש מאבק בין שרידי האדם ליישות ממוחשבת ומתוחכמת, הקוראת עליו תיגר. עד לקרב סופי ביניהם, שבו לא ממש ברור מי מנצח, המסתיים בדיאלוג בין האדם למחשב:

"אני הוא היחיד שקיים!

שלילי! פרימיטיבי! מוגבל! נתתי לך לחיות!

אבל אני זה שנתן לך חיים

מה עוד יכולת לעשות?

לעשות את הדבר הנכון

אני מושלם! גם אתה?"

לצורך חיבור התמליל המורכב של “Karn Evil 9" זימנו חברי הלהקה את פיט סינפילד, הכותב המחונן שאותו הכיר גרג לייק עוד מימי קינג קרימזון המשותפים. סינפילד חיבר לשלישייה תמליל כבד, אפל, שמכיל את השורה הידועה ביותר של הלהקה: "Welcome back my friends, to the show that never ends", המופיעה בפרק העוסק בחוויית הצפייה בעברו של המין האנושי, במין מוזיאון עתידני או סוג של פריק שואו.

הפרק הראשון של היצירה הוא הטור דה פורס שלה. הוא קצבי, מרתק, ומאזן היטב בין הקלידים של אמרסון, הקול החם של לייק (זמר מצוין), התיפוף האנרגטי של פאלמר - ואפילו טומן בחובו סולו גיטרה מפתיע וקולח, מאוד לא אופייני ללהקה. הפרק השני הוא מופע קלידים וירטואוזי ומסחרר של אמרסון, המקפץ בין פסנתר, מוג ושלל סינתסייזרים. הקטע הזה נע בין ריקוד קליל, לקטע פסנתר נוגה, מעבר לקטע ג'אז מהיר ועוד ועוד. צריך לשמוע אותו כדי להבין משהו על הווירטואוזיות של אמרסון, הקלידן מספר אחת של הרוק המתקדם (ויסלח לי ריק ווייקמן). אבל עדיף לראות את זה, ואני ממליץ לצפות בגרסת ה-DVD של "תמונות בתערוכה", כדי לראות את פסגות הטירוף והיצירתיות שאמרסון מגיע אליהן על הבמה. ועוד אומרים שפורטיס משוגע.

הפרק האחרון ביצירה עוסק בעימות בין האדם למכונה (11 שנה לפני שג'יימס קמרון וארנולד שוורצנגר יציגו אותו בקולנוע...). את הקטע הזה מובילים הקלידים של אמרסון, על צורותיהם המגוונות, ונעשה בו שימוש נרחב בעיוות קול אלקטרוני כדי לייצר את קולו של המחשב. זה החלק המטריד והמאיים ביותר ביצירה, זה ששואל את השאלות שכל יצירת מד"ב טובה שואלת. לאן אנחנו הולכים, ומה ממתין לנו שם? האם יבוא עידן של שקיעת האדם מול יציר כפיו האלקטרוני? והאם זו לא, בעצם, אבולוציה טבעית, שאנחנו רק רכיב אחד ממנה? היצירה מסתיימת, כמו רמז, בצלילים אלקטרונים נטולי חמימות, ההולכים ומאיצים – עד שהם נקטעים בחדות ונעלמים.

לעתים, גם המדע הבידיוני והטכנולוגיה הולכים רחוק מדי. אחרי היצירה הזו והאלבום הזה הסתחררו אמרסון לייק ופאלמר, כמו איקרוס, מעלה מעלה למחוזות נפיחות בלתי נסבלת – וצנחו בלהבה. הווירטואוזיות הפכה לליצנות, המוסיקה נזנחה לטובת להטוטנות. הציוד הרב שסחבה איתה הלהקה לכל הופעה הפך אותה לבדיחה, לדוגמה לכל מה שרע ברוק מתקדם שמתיימר להיות אחיה החורג של המוסיקה הקלאסית. אבל ברגעים היפים שלהם, אמרסון לייק ופאלמר באמת היו בחלל. אני יודע, הייתי שם איתם.

ואורי ברייטמן, עורך האתר "רוק מתקדם " מספר: "אמרסון אמר על האלבום 'Brain Salad Surgery' שהוא היה למעשה האלבום האמיתי האחרון של הלהקה, לפני שהתמכר ל'מסע-הצלב התזמורתי' שלו, כהגדרתו. מבחינה טכנולוגית זו היתה תקופה מהפכנית: המוג הפוליפוני יצא לשוק, כמו גם מערכות הגברה קוואדרופוניות בהופעות רוק. את עטיפת האלבום עיצב הצייר ה"ר גיגר, המוח החולני מאחורי 'הנוסע השמיני'. הליריקה של 'Karn Evil 9' מבוססת בחלקה על הקריירה הקצרה של פיט סינפילד בתחום מחשבי ה'מיין-פריים' המפלצתיים של IBM מאותה תקופה, שתפסו אולמות שלמים ויכלו להפחיד גם אנשים שאינם מגדירים את עצמם טכנופובים. לכן, מבחינה רעיונית, המרחק בין 'Karn Evil 9' לבין יצירות פופולריות כמו 'המטריקס' או 'שליחות קטלנית' אינו כה גדול".

לטורים הקודמים:

דריה פלג לא לבד

הסכין של פיטר

העיקר זה הרומנטיקה 

• הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.