גדי טאוב בין אדם לאדמה
בין הזיית "אף שעל" ל"מדינת כל אזרחיה", הוא מחפש את נפשה של הציונות
"גם אני הייתי בעבר שותף לדעה המקובלת בשמאל שעם המתנחלים לא מדברים", אומר ד"ר גדי טאוב, מחבר הספר "המתנחלים והמאבק על נפשה של הציונות", היוצא השבוע לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות", "אבל שיניתי את גישתי ואני מנסה להיכנס לנעליהם. לא על מנת להזדהות איתם, אלא כדי לחשוף בפניהם את טעויותיהם - ולעשות זאת בשפה שהם מבינים. שפה של יהדות, ציונות, ביטחון, ערכים. רק לא גאולה".
במונח "ציונות גאולית" מתכוון טאוב למשנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ולפרוגרמה פוליטית, שעיקרה - גאולת ארץ ישראל ויישובה. ממנה צמח גוש אמונים. "המחלוקת הציבורית על ההתנחלויות", הוא כותב בספרו, "היא ביסודה מאבק בין שני סוגי ציונות: מדינית מול גאולית. הסוג הראשון מעמיד במרכז את מדינת ישראל, הסוג השני מעמיד במרכז את ארץ ישראל. בעיני האחד, יישוב הארץ הוא אמצעי לביסוס המדיניות; בעיני השני הריבונות היא המכשיר ליישוב ארץ ישראל".
ספרו של גדי טאוב מגולל את הדרמה של עמדות, דעות, השקפות ואמונות בקרב המתנחלים - והשינויים שהתחללו בהן. הוא מתאר ומנתח את הניסיונות של הציונות הדתית-גאולית ליישב את הסתירה בין גאולה למדינה, קודם בדרך של ביטול הציונות החילונית כ"שמאלנות מתייוונת, חסרת ערכים, תל-אביבית ולא יהודית", אחר-כך בדרך של אימוץ הטיעון הביטחוני-ניצי ולבסוף במעין היפוך דיאלקטי מוזר, בדרך של העלאת נימוקים דמוקרטיים הנשענים על תודעת זכויות האדם. זו הייתה "הזעקה נגד הגירוש 2005", שהשתמשה בסמלים והנמקות ממרד הסטודנטים של 1968. המתנחלים המפונים שכחו, מזכיר להם טאוב, את "הביזוי המתמשך של הדמוקרטיה" - וביקשו לפתע לגייסה לצידם. אלא ש"אין קרקע ערכית שעליה אפשר להצדיק כיבוש בשם זכויות אדם", הוא כותב, "כי מה שאפשרי בשפת הגאולה אינו אפשרי בשפת הדמוקרטיה".
אך לא בסיקור ההיסטורי עיקר חדשנותו ומקוריותו של הספר "המתנחלים", אלא בגישתו: זהו סיפור התהפוכות שעברו המתנחלים מול מדינת ישראל ולא כזרוע שלה. לא כ"אדוני הארץ" אלא כמשרתי הגאולה, כציבור המצוי דווקא בניגוד תפישתי, אמוני, תיאולוגי ואידיאולוגי - וגם בניגוד של שיח - מול המדינה הציונית היהודית-דמוקרטית. זהו סיפור המאמצים שלהם לדלג מעל לניגוד, שהסתיים עד כה בהתרסקות גמורה.
טאוב קורא בספרו תגר על תזה נפוצה, לפיה מפעל ההתנחלות הוא למעשה המשכו של מפעל הציונות. ההיפך הוא נכון, מוכיח טאוב: ההתנחלות הגאולית מנוגדת בתכלית לציונות המדינית ונמצאת עמה בעימות שורשי עמוק. הוא מצטט מדברים שנשא עמוס עוז בפני תושבי עופרה ב-1982: "הציונות תצטרך לבחור אם היא גאולת אדמות או שחרור בני-אדם. אם היא שחרור בני-אדם, היא תצטרך לוותר על השטח. אם היא גאולת אדמות, סופה שתשעבד בני אדם". "סביב השאלה הזאת", מוסיף טאוב, "התנהלה הפוליטיקה הישראלית מאז".
תחילה הניחו האידיאולוגים של ההתנחלות כי ה"ציונות המדינית" איכשהו תיטמע במהלך הגאולה ותהפוך את הגאולה-באמצעות-התנחלות לייעודה העליון. זה לא קרה, אפילו לא בליכוד. בלית ברירה הם שינו טקטיקה, מבלי לשנות את עיקרי האמונה. "הם החלו לזהות את מפעל ההתנחלות עם האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של מדינת ישראל", מסביר טאוב. נושאי הגאולה הפכו את עצמם לראשוני המחנה הניצי; הם לא לקחו בחשבון שעלול להיווצר קרע גם בין שיקולי הביטחון לשיקולי ההתנחלות והגאולה. זה קרה "כאשר רוב הישראלים החלו להאמין שההתנחלויות פוגעות באינטרס הלאומי והביטחוני". שרון נתן לכך ביטוי בהתנתקות - ועוד קודם לכן בנסיגה מסיני.
לא מבינים את השמאל
מקום נרחב בספרו מקדיש ד"ר טאוב לאי-הבנה של הציונים הדתיים את הציונות החילונית-שמאלית: "בעיניהם, השמאל איננו ביטוי של השקפה מוסרית, אלא של היעדרה". הם עושים רדוקציה של כל השמאל המתון והמרכזי לשוליים ה"סהרוריים" והלא-ציוניים של המפה. השמאל של טאוב הוא אחר: יהודי לאומי, ציוני, פטריוטי ודמוקרטי. השמאל הזה "מתנגד לרעיון הפוסט-ציוני של מדינת כל אזרחיה מאותה הסיבה שהוא מתנגד להתנחלות: שתי העמדות הקיצוניות הללו מביאות אותנו למדינה דו-לאומית, שתיהן מאיימות על ריבונות יהודית, שתיהן מפרות את מגילת העצמאות".היסטוריונים חדשים, סוציולוגים ביקורתיים ו"פוסט-ציונים נוסח מוסף הספרות של עיתון הארץ", מזהיר טאוב, "מקבלים דווקא את ההנחה של המתנחלים עצמם, שמפעל ההתנחלות בשטחים אינו אלא המשך של הציונות המדינית". לדבריו, יש לפוסט-ציונים יותר משותף עם המתנחלים מאשר עם השמאל הציוני: שניהם חותרים למדינה אחת בין הירדן לים, שניהם מתכחשים למדינה יהודית ודמוקרטית.
ד"ר טאוב מדגיש חזור והדגש את הניגוד שבין הימין הלאומי לבין המתנחלים. "בשילוש של תלמידי הרב קוק - עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל - לא מופיעה המדינה", הוא כותב, בשעה שהליכוד "חרף לאומנותו, שאב את סמכותו מריבונות ארצית". גם בשביל מנחם בגין, קל וחומר בשביל שמיר או נתניהו, הממלכתיות היהודית גברה על המשיחיות היהודית. שפת הליכוד אינה שפת הגאולה. גם שפת הביטחון אינה שפת הגאולה. לא אחר מאריאל שרון, מר ביטחון, חשף בפרהסיה את הסתירה שבין צרכי ההתנחלות לצרכיה הביטחוניים של המדינה ופסק: למען ביטחון המדינה, צריך להקריב התנחלויות. "כך קרה", כותב טאוב, "שהטיעון הביטחוני עצמו פנה נגד ההתנחלות" - והיציאה מהשטחים החלה להיראות לרוב מכריע של הישראלים מכל המפלגות כ"אינטרס ישראלי מובהק".
אך גם קולות אחרים נשמעים במחנה הציונות הדתית; קולות הקוראים להתגייסות חברתית, להעדפת "שלמות העם על פני שלמות הארץ", להתנערות מוסרית מעוולות הכיבוש. גדי טאוב מושיט יד לבעלי הקולות הללו וקורא לשאר לנהוג כך: צריך לשקם את הגשרים ולהתלכד סביב המפעל המשותף של "מדינה יהודית ודמוקרטית", להבדיל משני קצותיה: "הזיית מדינה יהודית בלבד" ו"הזיית מדינת כל אזרחיה בלבד", הראשונה על-פי המודל הגאולי והשנייה על פי המודל הסופר-ליברלי. זהו, בתמצית, טעם המאבק על נפשה של הציונות.
עוד בבלוג : תרגיל העמלות של הבנקים
לפנייה לכתב/ת 
על נפשה של הציונות: ספרו של טאוב
עטיפת הספר
להיכנס לנעליהם: ד"ר גדי טאוב
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
