קנה לעצמך להקה
מי צריך חברות תקליטים כשאפשר פשוט לממן את יצירת האלבום? האתר Sellaband מציע מודל עסקי חדש שמשנה את חוקי המשחק בעולם המוזיקה. האם זה אפשרי גם בארץ?
תיאוריית הזנב הארוך של אנדרסון, שהפכה למושג חם כמעט כמו "ווב 2.0", טוענת כי ככל שההיצע רחב יותר, כך הביקוש גבוה יותר. במילים אחרות, אמאזון מוכרת יותר ספרים שאינם ברשימת רבי המכר, מאשר ספרים שכן – כי היא מציעה מגוון עצום ותמיד יימצאו לפחות שני אנשים שירצו לקרוא את "איך להפוך את מכסחת הדשא שלך למכונת קפה". בשוק המוזיקה זה אומר שגם ילד בן 14 שמשחק עם הגיטרה יזכה לפחות לעשר כניסות במייספייס ולמעריצה בת 12 מארקנסו. הזנב הארוך הזה הוא אחד הדברים שתורמים לשינוי המתמשך של המודל העסקי בתעשיית המוזיקה, והופך את חברות התקליטים הממוסדות והמוכרות לפחות ופחות רלוונטיות (נושא שמעסיק אותנו כאן הרבה, ועוד נדבר עליו בעתיד).
בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר אלטרנטיבות למסלול המוכר והבעייתי של אמן-חברת-תקליטים-קהל. יש אמנים שמוכרים מוזיקה ישירות ברשת או נותנים אותה בחינם, יש פריחה עצומה של לייבלים עצמאיים ו/או נישתיים בארץ ובחו"ל, והזנב הארוך שמח, כי כל אחד מאתנו יכול בכמה קליקים למצוא את הסצנה המוזיקלית שלו ואת האמן החדש והמלהיב שרק הוא מכיר. עכשיו אנחנו יכולים גם לממן אותו.
האתר Sellaband מציע מודל עסקי חדש והופך את הקערה על פיה: במקום שחברות התקליטים יממנו הכל, הקהל ישלם והאמן ייפול בין הכיסאות – הקהל הוא בעל המאה ובעל הדעה. הרעיון די פשוט: נניח שהלהקה הפיקטיבית "מוטי והכיסאות" הקליטו כמה שירים. הם פותחים חשבון אמן באתר, ומעלים לשם את השירים להאזנה, בערך כמו מייספייס רק בלי העיצוב המזעזע. הגולש גיא חג'ג' גולש להנאתו, נתקל בעמוד של מוטי והכיסאות ומאזין, כי זה הרי בחינם, אז למה שלא ניקח. "מעניין", חושב לעצמו חג'ג' ומגרד בזקנו, "מוטי הזה בחור מוכשר, הוא יכול להיות הקובי אוז הבא". אך אבוי, מוטי וחבריו הרהיטים הם רק שלושה בחורים מוכשרים מראש פינה, אין להם מספיק כסף להיכנס לאולפן, להקליט, למקסס, להשקיע בעיצוב ובהדפסת דיסקים, ביחצ"נות ובהפצה. חג'ג' המאזין הסקרן נדלק על האמן, ועכשיו הוא יכול להפוך ל"מאמין", ולרכוש תמורת 10$ חלק בלהקה, מעין מניה, אחת מ-5,000 שכל להקה צריכה לאסוף.
למה לי, כמאזין, לקנות חלק בלהקה שאני אוהב, ומה קורה כשלהקה מוצאת 5,000 "מאמינים" ואוספת 50 אלף דולר? כאן מתחיל האקשן המעניין, והמודל החדש מיושם במלואו. Sellaband מחזיקה ארסנל מקצועי ומנוסה של מפיקים, אולפנים וציידי כישרונות. להקה שאוספת 50 אלף דולר מחזיקה כבר ב-5,000 אוהדים ובמספיק כסף כדי להיכנס לאולפן, ולהקליט אלבום שלם בעזרת אנשי המקצוע המיומנים של האתר. הדיסק מודפס ב-5,000 עותקים בלבד ונשלח בחינם ל-5,000 האוהדים שמחזיקים נתח בלהקה. בנוסף, האלבום כולו ניתן להורדה חינמית באתר. "רגע רגע רגע", חושב לעצמו מוטי מביתו הרעוע בראש פינה, "איפה הקטע שבו אני מרוויח כסף מהמוזיקה שלי?" גם על זה חשבו אנשי Sellaband, וכל הכנסות הפרסום מעמוד המוזיקה החינמית של מוטי והכיסאות, שעכשיו הם כבר פופולריים למדי, יתחלקו לשלושה חלקים שווים, שיחולקו בין האמן, האתר וה"מאמינים". וזה לא הסוף – עותקים נוספים מהאלבום יינתנו למכירה בהופעות ודרך חנויות ברשת. הרווחים מהדיסקים האלה יתחלקו שווה בשווה בין האמן ל"מאמינים", שמהווים גם יחידת יחסי ציבור שקשה לעמוד בפניה – 5,000 אוהדים נלהבים שיפיצו את מוטי והכיסאות בבלוגים, בין החברים שלהם, בפורומים ובכל מקום שיצליחו. אם השקעתם 10$ בלהקה טובה, אתם משקיעים בקידומה והיא מוציאה דיסק – אתם יכולים להרוויח לא מעט כסף בזכות בחירה מוזיקלית טובה והשקעה נבונה.
המודל הזה די מהפכני. בעצם, האתר הוא רק מתווך בין ה"מאמינים" ובין האמן, שהופכים לשותפים שווים בהפקה וברווחים. זה לייבל שאינו קיים, אלא מורכב מאלפי מעריצים שאוהבים את המוזיקה ונותנים בסך הכל 10$ לאמן שמוצא חן בעיניהם. נשמע כמו אוטופיה? מגדלים באוויר? לכו ובקרו את Nemesea, להקת הגות'-רוק ההולנדית, שהיא הראשונה שכבר צברה 50 אלף דולר, וכעת עושה חזרות לקראת ההקלטות. האם זה אפשרי גם בארץ? המוזיקאי דויד פרץ מציע מודל די דומה, והדיונים בתגובות עדיין נמשכים.
