"תלדי ילד לגוי, הוא לא יהיה ממזר", יעצה אמי
כשהתחלתי את ההתכתבות בפורום רוחניות אוסטרי, עשיתי זאת בכוונה. חיפשתי בן זוג בווינה. גוי. בעלי לא הותיר לי ברירה, לאחר שחטף את בננו וברח לארצות הברית, מותיר אותי עגונה. חמש שנות חיפושים לא העלו דבר. פרק מספר
אני רואה אותו משחק בגינה הציבורית, מסתחרר לו בקרוסלה, מנופף בידו וצועק: אמא!
אני אוחזת בידו בדרך לגן, מהדקת את הכיפה לשערותיו, מנשקת את לחייו הוורדרדות ומשגיחה שלא יפיל מידו את תיק האוכל. אני מרגישה את חום גופו כשהוא נצמד אלי, מתרפק בחיקי, מספר לי מה למד היום בגן.
אני יושבת מודאגת ליד מיטתו כשהוא קודח משפעת, בעלי עומד בצד וקורא תהילים וזה מפחיד אותי. הוא הבריא, כמובן. השם עזר, לדברי בעלי שהתחרד, השם עזר למרות שאני לא חזרתי בתשובה. אבל אם אני לא אחזור בתשובה, השם יעניש אותי קשות.
אני מתבוננת באנשים במטוס, מקנאה במי שמסוגל לשקוע בקריאה או לשוחח עם שכן. איני מוצאת מנוחה נכונה. המרווח בין השורות קטן מדי, נעליי לוחצות מדי, קר לי ואני זקוקה לנחמה של שוקולד, מנסה להרגיע את עצמי בתסריט שהכנתי – נוסעת לווינה, פוגשת חבר למחשב, אהבת בזק. הריון. ילד. כמיהת חיי מאז שאורן נעלם.
מתבוננת בתמונה ששלח לי לפני שבועיים. פנים מלאי הבעה. יפה, מבט אינטליגנטי, עיניים כחולות, גדולות וחודרות. גבריאל מילר. כשהתחלתי את ההתכתבות בפורום לנושאים רוחניים של אתר אוסטרי, עשיתי זאת במכוון. חיפשתי בן זוג בווינה. גוי. בעלי לא הותיר לי ברירה, לאחר שחטף את הילד שלנו וברח לארצות הברית. חמש שנות חיפושים לא העלו דבר. אם לא אחזור בתשובה כמוהו, אמר לי, יברח ויותיר אותי עגונה. לא האמנתי לו ולא חשדתי, שהוא ייקח אתו את אורן.
מי יודע אם הוא לא שינה זהות, התחתן והביא לעולם ילדים נוספים. למען האמת, זה בדיוק מה שאני עומדת לעשות. גבריאל לא יודע שאין לי גט. לא יודע שיש לי ילד. בעצם, אין לי ילד. היה לי ונעלם, בגיל ארבע. עכשיו אורן בן תשע. אביו ודאי שינה את שמו לשם חרדי. משה, או אברהם? לבטח אינו לובש ג'ינס כחולים וחולצות צבעוניות כמו שנהגתי לקנות לו. בדמיוני הוא לובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם ציצית שמציצה מתחת, כיפה שחורה גדולה ופאות מסולסלות, רכון על ספר תורה ומקבל מדי פעם הצלפות ממלמד חמור פנים, כשאינו מרוכז בשיעור. רעד עובר בי.
נסי שוב, יעצו לי. תשלחי עוד בלש לניו יורק, שיחפור עמוק בקהילת סאטמר. הרי ברור שבתוכם נטמע. ידוע שהם עוזרים לחוזרים בתשובה לחמוק ממשפחותיהם החילוניות. פעמיים הפעלתי משרדי חקירות בניו יורק. כל חסכונותיי התאיידו במימון החיפושים שעלו בתוהו. בהתחלה, הרבנות בארץ ניסתה לעזור והפעילה אנשי קשר. אלינור בראל, תיק עגונה מספר 350241. המשטרה נכנסה לעובי הקורה מיד לאחר החטיפה והוציאה צו הסגרה נגד ראובן בראל, מה שגרם לבעלי להתחפר עמוק יותר בקרב הקהילה החרדית.
כל עוד הוא לא נותן לך גט, את עגונה ואסורה לכל אדם"
"צר לי", אמר אב בית הדין הרבני, "כל עוד הוא לא נותן לך גט, את עגונה ואסורה לכל אדם". כלומר, רק הוא רשאי על פי ההלכה לעשות חיים, חשבתי. וגם לעשות ילדים שלא יהיו ממזרים.
"אתה רוצה לומר שאף פעם לא יהיו לי ילדים אחרים?" שאלתי את הרב. המבט הכואב שהחזיר לי העיד שהוא משתתף בצערי בכנות.
"תתפללי לשם, המתיר עגונות", ענה.
חמש שנים התפללתי.
"אם תלדי ילד מגוי, הוא לא יהיה ממזר", יעצה אמי, שככל האימהות יש לה ידע נסתר השייך לאמהות באשר הן. אלא שלא היה זה ידע נסתר, בן-דודה החרדי, טוען רבני, גילה את אוזנה. לאן ההלכה דוחפת אותנו. ללדת לגוי כדי שהילד יהיה יהודי כשר.
הרעיון לחפש לי בעל באוסטריה גם הוא של אמי, ילידת וינה. "חמש שנים את חיה פה בהמתנה, שיאתרו את הבעל, שיופיע מרצונו הטוב, שיקרה איזה נס. שני קשרים רציניים עם גברים שרצו להקים איתך בית הסתיימו בגלל שאת מסורבת גט. גם את לא רוצה ללדת ממזר. את בת 30, זה הזמן לעשות ילד נוסף. גם אם יום אחד תמצאי את אורן, לא בטוח שהוא ירצה קשר עם אמא חילונית ואולי יתייחס אלייך כאל מצורעת. כדאי שתתחילי לחפש בן זוג בחו"ל ורצוי באוסטריה".
באין שום אפשרות טובה יותר, נכנסתי לפורום. מישהו דיווח על תחושה אינטואיטיבית שהתגשמה. אחד סיפר ששבוע לפני שנסע עם אשתו לטיול, היתה לו תחושה שהיא תיפגע בתאונה. הוא התעלם, ולזוועתו היא נהרגה. בהמשך הצטרף לחוג של הקשבה לאינטואיציה. בדיוק החוג שעברתי בתל אביב. החלפנו חוויות שהפכו למיילים מחוץ לפורום, כעת באנגלית, מה שהקל עלי, כי לא נדרשתי לשבת עם מילון פתוח. בהדרגה גילינו לא מעט נושאים משותפים, הומור משותף וכמיהה לאהבה וילדים.
כל ערב הייתי פותחת בשקיקה את תיבת הדואר הנכנס וקוראת מכתב. לפעמים חיכה לי שיר שכתב, שבר מחשבה, הרהור ארוך או השתפכות. בכל מקרה – טקסט מהלב. פלא. איך יהודיה מישראל ונוצרי פרוטסטנטי מווינה מוצאים שפה משותפת שכזו.
"הדת חסרת משמעות בעיניי", כתב לי. "כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוהי. ייתכן שנועדנו לעבור את מסלול החיים רב התהפוכות רק כדי להיפגש".
עברו חודשיים עד שהחלפנו תמונות דרך המייל
פחדתי לבקש את תמונתו. חששתי מניפוץ החלום. אולי גם הוא חשש, שֶכן עברו חודשיים עד שהחלפנו תמונות דרך המייל. מיד אחר כך התחלנו לדבר בטלפון, חצי שעה מדי ערב. אז נודע לי שמו האמיתי: גבריאל. דיברנו על אמנות, נושא ששנינו אוהבים. "על מה שמעבר לחושים יותר קל לי לכתוב מאשר לדבר", אמר. לאחר שבועיים הציע לי לבוא אליו. "אשלח לך כרטיס, תבואי לשבועיים", הציע בהיסוס. ההיסוס היה על השבועיים. הרי במכתבים דיברנו על 50 שנה יחד. ליתר ביטחון ארזתי בגדים לחודש. כמורה בתיכון הייתי אמורה להיות בארץ בתחילת ספטמבר.
כעת, בין שמיים לארץ, אני חשה יותר נוטשת מאשר נוסעת לקראת מטרה, חסרת מנוחה, נושכת את שפתי התחתונה. זרועי נוגעת בכסופת השיער לידי ואני מתנצלת, "אנטשולדיגן זי ביטה".
"גרמנית היא לא שפת אם שלך, נכון?" היא שואלת בחביבות.
"אמי נשואה לאיטלקי, לכן לא דיברו בבית גרמנית. למדתי ארבע שנים במכון גֶתה בתל אביב".
ארוחת הבוקר מפיגה לרגע את המתח שלי. אני שמה לב, שכמוני, שכנתי למושב מתעלמת מהעוגה היבשה במגשון ומרגישה צורך לספר לי על ביקורה בארץ. פתאום היא מתנצלת ומציגה את עצמה, "הלן".
"אלינור", אני מושיטה ידי באלכסון.
"את... נשואה?" היא שואלת בהיסוס, מבטה מחפש טבעת על הקמיצה.
"גרושה". בישראל כתבו בעיתונים על העגונה אלינור בראל, אבל בווינה לא שמעו עלי. תמונתו של גבריאל נשארה על המגש ואני משפילה עיניי לעברה.
"מי הגבר בתמונה?"
אני מכחכחת בעצבנות. האוסטרים לא ידועים כחטטנים. "מכר ותיק שלי, הוא ביקר בישראל כמה פעמים והציע להראות לי את וינה".
אילו רק ידעה מה אני מסתירה ממנו.
אילו רק ידעת מה הוא מסתיר ממך, היתל בי הגורל.
"אפשר לראות?" שאלה, מביטה בסקרנות בצילום הקטן. באי רצון אני מושיטה לה את תמונת הפספורט. היא לוקחת את התמונה ומביטה בה בעיון מבעד למשקפיים כסופים.
"ד"ר גבריאל מילר", היא קוראת בהערכה.
אני כמעט משתנקת. "את… את מכירה אותו?"
"כל אחד שמע על גבריאל מילר, מנהל מוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית".
"מנהל מוזיאון? הוא אוצֵר במוזיאון. האוצר הראשי".
"הוא לא סיפר לך? זה שנתיים הוא מנהל המוזיאון. אני לא זוכרת מה הוא עשה קודם לכן, ייתכן שהוא היה אוצֵר, אבל נדמה לי שקראתי שהוא ניהל מוזיאון לאמנות מודרנית בברלין".
"את יודעת, הוא לא כל כך צעיר כפי שהוא נראה בתמונה"
היא מושיטה לי את התמונה. אני מייגעת את מוחי בשאלה, מדוע לא סיפר לי שהוא מנהל המוזיאון. "את תיהני בווינה", היא מוסיפה בלי לחשוד. "אם יש מישהו שיכול להראות לך את וינה ולספר על התרבות וההיסטוריה שלה, זה האיש. יפה מצידו שהוא מוכן להקדיש לך מזמנו היקר. אני מתארת לעצמי שההורים שלך אירחו אותו בצורה יפה בישראל, וככה הוא גומל להם".
"נכון…. נלוויתי אליהם כשלקחו אותו לטיולים".
"זה בטח היה מזמן, לפי התמונה".
"מה זאת אומרת?"
"את יודעת, הוא לא כל כך צעיר כפי שהוא נראה בתמונה".
"הוא בן 40, לא?" הרי הוא כתב לי את גילו.
"הוא אכן נראה טוב, ראיתי אותו פעם באופרה. אבל בעיתון היה כתוב שהוא בן 48. אוהבים לכתוב עליו מפני שהוא גבר פנוי, נאה ומשכיל מאוד, ומדי פעם מצלמים אותו עם אשה נאה בהצגה או בקונצרט".
החבר שלי לעט, הנשמה הקרובה, ששטח בפני את ליבו ונפשו ודיבר על כנות כחיבור מובן מאליו בינינו, הפחית שמונה שנים מגילו ושיפץ כלפי מטה את עיסוקו. מדוע?
תחשבי, אלינור, הרי גם את מסתירה דברים. אילו היית יודעת מראש שהוא מבוגר ממך ב-18 שנה היית ממשיכה להתכתב איתו? היית חושבת עליו כעל מועמד לנישואים? לא. את הזיוף בגיל יכולתי להבין. אבל למה לא סיפר שהוא מנהל המוזיאון? האם הוא חשש שתוארו הרם יבהיל אותי?
זכר האימיילים המשתפכים והכנים הנוגעים ברגשות עמוקים ובסבל שעבר, בכמיהה לקשר, מגרה את דמיוני להמשיך להתפרע. 100 פעמים חיבקתי אותו, 50 פעם התעלסתי איתו ועשרות פעמים קיבלתי ממנו את הטבעת.
אני סולחת לך, גבריאל, על השקרים. נראה שכולם מייפים הרבה ומשקרים מעט כשזה מגיע לצורך להכיר בן זוג. האמת תתגלה לשנינו עוד מעט. אין כמו פגישה של ממש, שמסירה את המחיצות ומוחקת את העמדת הפנים. מיילים, שיחות נפש, אפילו תמונות – כולם יכולים לזייף.
אמי צדקה. אם אני משתוקקת לילד, עלי להינשא לגוי. נכון שזה לא הוגן להעמיד פני גרושה, אבל מה אכפת לגוי מדקדוקי העניות של הרבנות שאינה מתירה עגונות, ומה עניינו אם אי שם באמריקה חי גבר עבדקן שפעם היה בעלי? בכל מדינה מתוקנת נישואים של בני זוג החיים בנפרד מתבטלים מאליהם לאחר כמה שנים. באוסטריה הנישואים בטלים שלוש שנים לאחר שאחד מבני הזוג נעלם בלי להשאיר עקבות.
גבריאל משתוקק לילדים, הוא כתב לי מפורשות, וזה מסביר מדוע הוא מחפש צעירה. אבל את העובדה שהוא מבוגר ממני ב-18 שנה לא לקחתי בחשבון. כשאהיה בת 40 הוא יהיה בן 58. לא נורא. אבל כשאהיה בת 62, הוא יהיה בן 80. הצילו.
אני כובשת אנחה. הרבה שטויות עשיתי בחיי, אבל לטוס לבליינד דייט עוד לא עשיתי.
- מתוך הספר "הסוד השני", מאת ליאורה ורדי (הוצאת "קוראים")
לפנייה לכתב/ת 
