פרידה, לא אחת, לא יחידה, גם לא חידה
פרידות עוברים לבד, אי אפשר לעזור זה לזה גם אם אוהבים, זה חלק מהקושי, להשאיר מישהו שאתה אוהב בצד השני. זה רגע קשה כל כך, כשזה באמת נגמר, כשאתה מסכים לקבל את החיים, בהכנעה, אוסף את מה שנשאר ממך ומנסה לקום ולהמשיך הלאה. ערוץ יחסים מתחיל להיפרד משנת 2006
אהבתי אותה, יותר מאי פעם, יותר משידעתי שאני יכול, יותר משאני יכול, כנראה. ואז זה קרה.
טוב, זה לא מדויק, זה קרה בכלל לפני, ברגע שלא שמנו לב אליו. היינו עסוקים כל אחד לעצמו, הפסקנו לראות.
לכל אחד גרסה משלו, מובן ששתיהן נכונות, בעיקר עצובות, לא ניתן יהיה לאמת אותן לעולם, אפילו לא לעצמנו, כל אחד בנפרד.
אני זוכר, בטח שאני זוכר. דווקא ברגעי הפרידה הזכרונות מסתדרים לפי סדר מסוים, לא כרונולוגי, סדר רגשי. המוח המנהל את הזיכרון במצבי חירום מתעתע בנו שוב ושוב, והלב רק כואב ומושך לכיוון שלו.
אם ארצה אוכל לשים את האצבע, לסמן את הרגע שהסדק הראשון נפער. אבל פרידה היא דבר שאין לו הסבר, מדעי או אחר. אפשר למצוא סיבות שונות ומשונות, או תירוצים רומנטיים, אני, לפחות, לא יכול להסביר. עכשיו אני גם לא רוצה.
אף פרידה לא הכישה אותי כנחש. כאב הפרידה כן, נכישה ישירות ללב, ואז הרעל הזה מתפזר לך בגוף, גורם ללב שלך לפרפר, בעיקר להתכווץ. יותר מפעם אחת ראיתי את זה, יד הלופתת אותי מבפנים ופשוט מנסה לתלוש את הלב ממקומו.
הרעל שוקע בתאים ומצטבר, עמוק בתוך החיים שלך
אין נסיוב לזה, לא מתאמנים על זה, אין חזרות, אין מיומנות, ניסיון נרכש. יש הרבה חומרים משכרים שאתה יכול לקחת, הרבה דרכי מילוט, כעס, שנאה. לכל אלה תופעות לוואי קשות. הרעל שוקע בתאים ומצטבר, עמוק בתוך החיים שלך.
רק בפרידה הזאת העזתי להסתכל ישירות לכאב, לטפל בו, בזמן, בהווה, בהתהוותו. על זה אני ממליץ לכל אחד, עם כל הכאב הכרוך בכך. אבל שלא אחטא חלילה בחטא היוהרה. אני בסך הכל תלמיד חדש בבית הספר, קצת עצלן, רומנטי ומהורהר. אבל בבוחן פתע האחרון קיבלתי 70, שזה כמעט טוב. קיבלתי ציון כשהבנתי שדברים מסתיימים, כי הם גם נולדים, ככה זה. למרות שהמחשבה על כך בלתי נסבלת בעליל, עלילה נוראה של החיים.
וקרה גם משהו טוב, ועוד יקרה בהמשך. בתוך דיאלוג הפרידה, על ההריסות, גיליתי את הרצון שלי, בבירור, הצלחתי לנסח את עצמי מחדש.
פרידות עוברים לבד, אי אפשר לעזור זה לזה גם אם אוהבים, זה חלק מהקושי, להשאיר מישהו שאתה אוהב בצד השני בלי יכולת לעזור. זה רגע קשה כל כך, כשזה באמת נגמר, כשאתה מסכים לקבל את החיים, בהכנעה, בלי להתווכח, אוסף את מה שנשאר ממך ומנסה לקום ולהמשיך הלאה. לבד עם עצמך.
למרות מקצועי והוותק שלי בו, 32 שנה, רק באחרונה הסכמתי לקבל את האמירה הכל כך נכונה, "רב הנסתר על הגלוי". כשכתבתי על אהבה, נזכרתי בערגה לחומר הזה שמופרש בזמן ההתאהבות, זה שמשכיח כאבים, זה שמרחיק את המחשבה הנוראה מכל - זה עלול להסתיים, ובמפתיע. אינני מאמין בהפתעות שכאלה. בעיניי הכל כתוב, ולא בצורה קריאה. אולי זה בשפה שלא למדתי עדיין.
באהבה זה קורה שנרדמים על ההגה
אני לא נרדם על ההגה. קשה לי באמת להבין איך אפשר להירדם על החיים שלך ככה באמצע הדרך, במהירות גבוהה. באהבה, מסתבר, זה קורה. זה קרה לי, יותר מפעם אחת.
עייפות היא מצב נפשי מובהק, בכלל לא עניין פיזיקלי. אני נזכר בהתעוררות שיש בתחילת קשר חדש, כשההתאהבות מציפה אותך, אפשר לעבור לילות שלמים בלי לישון ובלי להיות עייף. וממול, ממש קרוב, בעייפות הזאת שגורמת לך לא לראות כלום, אפילו את הסדקים שנוצרים מול עיניך.
רגע אחד אתה נרדם על ההגה, וכבר אתה מוצא את עצמך בשולי הדרך. אם אתה בר מזל תתעורר בזמן, מקסימום תשלם השתתפות עצמית, ותבין שאוהבים אותך בשמיים.
אבל אם נרדמת מבלי להתעורר בזמן, הנחש יחכה לך בסיבוב, אחרי שהמכונית שלך נאספה על ידי הגרר, ואתה הולך ברגל, צולע.
אם אצטרך לתת דין וחשבון על הסיבה המרכזית שהובילה אותי, כאדם, לפרידות, אכתוב בכותרת הדו"ח: "אכזבה נאהבת". חלילה לא בת זוגי שבה בחרתי ואהבתי, היא ללא ספק היתה האחת והיחידה, לעולם. האהבה פה עברה לאכזבה, לרגע הזה שהנחש מכיש. להבדיל מ"אהבה נכזבת". רק עכשיו אני רואה את השורש של זה - "כזב".
- יש לכם סיפורי פרידה מרגשים, כואבים, או מיוחדים במינם? כיתבו אלינו
לפנייה לכתב/ת 
