יתהפך העולם

ב־8 בנובמבר סיימה מיקרוסופט את פיתוח ה־Windows Vista, ומועד ההפצה שלה נקבע לינואר 2007, שזה בערך תכף. השקת מערכת הפעלה חדשה של הענקית מרדמונד זה לא משהו שקורה כל יום, אבל נדמה שמאז הפעם האחרונה עברו יותר מדי ימים: בין השקת ה־XP ליציאת ה־Vista לשוק יעברו יותר מחמש שנים, הפאוזה הארוכה ביותר בין שתי מערכות הפעלה בהיסטוריה של מיקרוסופט. יש כל מיני סיבות לעיכוב המתמשך (המועד המקורי של השקת ה־Vista היה אמור להיות מתישהו ב־2004), אבל הסיבה שיותר מעניינת אותנו היא תהליך מסורבל ואיטי של פיתוח תוכנה, בעולם שבו טכנולוגיות וממשקים חדשים נפלטים לשוק כל שני וחמישי.

מיקרוסופט הפכה לענקית (ולאיטית) מכיוון שהיא תמיד היתה מעין מערך משוב חיובי: זאת החברה שהפכה את עולם המחשבים לנגיש לכל אחד, הגדילה את השוק, הרוויחה, הפכה את המחשב לנגיש יותר כדי שהשוק יגדל עוד, וכן הלאה. אבל משהו מעניין מאוד קורה בעולם המחשבים בשנים האחרונות. הדרך הכי פשוטה לתאר את זה היא ש"ילדי מיקרוסופט" גדלו, ועכשיו החליפה שביל גייטס תפר להם קצת קטנה עליהם. הם כבר לא מסונוורים מנגישות; מבחינתם היא מובנת מאליה, והם רוצים לעבור הלאה. לא מרשימה אותם יותר עצם העובדה שיש חליפה; הם רוצים לתפור אחת לעצמם. יותר מגניבה, ולפי מידה. מהבחינה הזאת, מה שמיקרוסופט עומדת לעשות בעוד חודש עם ה־Vista זה כמו לבוא לחבורה של תיכוניסטיות מרמת אביב ג' ולהגיד: "היי בנות, הבאנו לכן משהו מגניב. תלבושת אחידה!".

וכאן אנחנו מגיעים למשהו קצת יותר רחב שקורה בשנים האחרונות, ולא רק בעולם המחשבים, אלא בעולם בכלל. אם לפני כמה שנים עוד הסתנוורנו מכמויות המידע שהעידן הדיגיטלי משליך לכיוון שלנו, עכשיו אנחנו רוצים משהו אחר: שליטה. לא מספיק לנו שיש מיליון ערוצי טלוויזיה ומיליארד אתרי אינטרנט; אנחנו רוצים ליצור לעצמנו את לוח השידורים שלנו ולקבל מהרשת רק את מה שבאמת מעניין אותנו (או בשתי מילים, ג'נה ג'יימסון). אנחנו רוצים, אם לחזור לטרמינולוגיה של עולם המחשבים, קוד פתוח. לא תוכנה מהמדף.

אז בואו ננסה לראות מה הלאה. איך ההתבגרות של ילדי מיקרוסופט עומדת להשפיע על העולם שלהם, ועם איך שדברים מתנהלים בזמן האחרון, אז גם על העולם שלנו. כי אם מהפכת הקוד הפתוח תלך עד הסוף, היא תהיה משהו בסדר גודל של המצאת הדפוס, מנוע הבעירה הפנימית, או הטלוויזיה – ואולי כל אלה ביחד. כי אולי, רק אולי, ה־Windows Vista תהיה מערכת ההפעלה האחרונה שתצא אי פעם במתכונת הנוכחית.

סגור לרגל רווחים

בשנת 1977 תרמה חברת זירוקס מדפסת גרפית למעבדת האינטליגנציה המלאכותית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). לחנונים החיוורים שעבדו במעבדה היו הכישורים והידע לפשפש בתוכנת ההפעלה של המדפסת, ולהוסיף לה יישומים משלהם. למשל שליחת הודעה למשתמש ספציפי על סיום ההדפסה שלו, או הפצת התראה על מחסור בנייר, או תקלה.

כמה שנים אחר כך, כשזירוקס התחילה למכור את מדפסות הלייזר החדשות והמהירות שלה, היא שוב תרמה את אחת הראשונות למעבדה ב־MIT. אבל הפעם מערכת ההפעלה שלה היתה תוכנה קניינית (שנייה, תכף נדבר על זה) שפעלה על מחשב ייעודי משלה, ולא היה אפשר להוסיף לה את היישומים שהותקנו במדפסת הקודמת. התוצאה היתה שאף אחד לא ידע בזמן אמת אם המדפסת אכן מדפיסה, ובמקרה של תקלה או מחסור בנייר היא היתה מושבתת עד שמישהו ניגש אליה פיזית וראה שהיא מתה. כשאנשי המעבדה פנו לזירוקס לקבל את קוד המקור של התוכנה, כדי שיוכלו להתאים אותה לצרכים שלהם, הם נתקלו בסירוב: קוד המקור היה מוגן בזכויות יוצרים ונשמר בסוד. זה ממש עצבן סטודנט־האקר־חוקר אחד בשם ריצ'רד סטולמן, שתכף נדבר גם עליו.

"קוד המקור" של תוכנת מחשב הוא אוסף של הוראות בשפת תכנות, המנסח ומגדיר את פעולות התוכנה. עד לתחילת שנות ה־80 זה עבד סבבה, כי רוב תוכנות המחשב היו ייעודיות ללקוח מסוים שדרש פתרונות ממוחשבים לעצמו בלבד. מכיוון שאף יצרן מטוסים, למשל, לא רצה תוכנה לניהול מסמכים במחשב הניווט של הטייס האוטומטי שלו, לא היתה משמעות אמיתית לזכויות היוצרים של קוד המקור. אלא שאז צצו המחשבים הביתיים, ואנשים התחילו לשנות ולחלוק תוכנות יומיומיות עם משתמשים אחרים ללא תמורה — אבל הפעם אלה היו תוכנות שפיתחו חברות כמו מיקרוסופט, ובהמון כסף. ככה הגיע לעולם מודל השיווק הסטנדרטי לתוכנות, שבו קוד המקור סגור ומוגן בזכויות יוצרים, כמו ב־Vista. אי אפשר לשנות או לפתח אותו הלאה, ובמעמד הרכישה של התוכנה אתה מסכים שאסור לך להעתיק או להפיץ אותה. בקיצור, עכשיו יש בעל בית. התוכנה היא קניינית, ואם היא קטנה עליך, תצטופף.

עצם המושג "תוכנה קניינית" עשה לריצ'רד סטולמן חצ'קונים על המצח מרוב תסכול. באחד המאמרים שלו הוא כותב שבתחילת הדרך, פיתוח תוכנה היה תהליך אבולוציוני: מישהו לקח תוכנה קיימת, שכתב חלקים ממנה ליצירת תכונה חדשה, והבא אחריו עשה אותו דבר. ככה התוכנה התקדמה, התפתחה, והכי חשוב — השתפרה. עצם הבעלות על תוכנה מונע את תהליך האבולוציה, ומכריח את כל הנוגעים בדבר להתחיל מאפס כל פעם מחדש. מבחינתו של סטולמן, פיתוח תוכנה הוא סוג של מדע, וגילויים מדעיים צריכים להיות פתוחים לכל. "בכל תחום אינטלקטואלי", הוא כותב, "אדם יכול להגיע לפסגות חדשות בכך שהוא עומד על כתפיהם של אחרים. בתחום התוכנה כיום אתה יכול לעמוד רק על כתפיהם של אנשים אחרים בחברה שבה אתה מועסק".

סטולמן לא רק קיטר וכתב מאמרים. הוא הגה את המונח "תוכנה חופשית", וייסד את הקרן לתוכנה חופשית (FSF), שמקדמת את הרעיון של קוד מקור נגיש.

ב־1984 הוא התחיל לעבוד על פרויקט מערכת הפעלה מבוססת תוכנה חופשית (GNU), המציא רישיון תוכנה ציבורי  GPL ( ר"ת General Public Licence), שתרגם את האידיאולוגיה שלו לשפת מחשב, וכיום הוא סוג של גיבור תרבות בתנועת התוכנה החופשית, שהולכת ותופסת תאוצה — ובגללה אתם בוהים בדפים האלה ועדיין לא מבינים מה אני רוצה מכם.

העניין הוא שרעיון "התוכנה חופשית" (במובן של חופש, לא של חינם) הביא בתורו ליצירת ארגון "הקוד הפתוח". שני המושגים האלה מדברים בעצם על אותו הדבר — תוכנות שקוד המקור שלהן נגיש ופתוח לשינויים ולשדרוגים — אבל מייצגים שתי אידיאולוגיות קצת שונות. סטולמן ואנשי התוכנה החופשית שמים את הדגש על הזכויות של המשתמש בתוכנה, ואילו הקוד הפתוח הוא מונח ידידותי למשתמש וקל לעיכול בקהילה העסקית. בקיצור, תוכנה חופשית היא מונח אידיאולוגי־סוציולוגי; הקוד הפתוח מקדם את העניין דרך מודלים עסקיים חדשים, שנשענים על קוד מקור בר שינוי כדי לייעל את הכלכלה ולעודד תחרות בריאה. וכאן מתחילים להריח איפה קבור הכלב: תוכנה חופשית היא רעיון שמתחיל לפרוץ את גבולות תוכנות המחשב. למעשה, הוא כבר פרץ.

שידורינו הסתיימו, שידוריך התחילו

בספרו "העולם הוא שטוח", שיצא כאן בשנה שעברה, העיתונאי זוכה פרס פוליצר תומס ל. פרידמן סוקר את המציאות החדשה שנולדה על רקע הגלובליזציה. אחד המאפיינים הברורים של המציאות הזאת, טוען פרידמן, הוא כוחו המתעצם של הפרט: אם עד לא מזמן היו הערכים — הכלכליים, המדעיים, החברתיים — מונחלים מלמעלה למטה במורד ההיררכיה, אז היום אפשר לומר שגם ליחיד ההוא שלמטה יש מילה. ואם תרימו רגע את הראש מהכוסית שעל שער בלייזר ותסתכלו על העולם שמסביב, תגלו שהתנועה היום היא יותר רוחבית מאשר זורמת מלמעלה למטה. וקוד פתוח זה בדיוק זה. לא עוד יצרן תוכנה שאומר לך "קח, החלטנו שזה מה שטוב בשבילך ועכשיו תמתין בסבלנות לשדרוגים", אלא מתכנתים חופשיים ששופכים את מרכולתם אל האינטרנט ומאפשרים לך לתפור את חייך הממוחשבים לפי מידה.

אם תחשבו על זה רגע, בעצם אין כאן שום דבר חדש. הרי טויוטה לא משווקת מכוניות עם מכסה מנוע נעול ונותנת את המפתח רק למנהלי המוסך המרכזי. כל אחד עם ידיים טובות יכול להרים את המכסה ולייצר לעצמו מפלצת יורקת אש עם עקומת הספק בדיוק כמו שהוא אוהב, ואפילו למכור לאחרים את השיפורים האלה בלי שטויוטה העולמית תתבע אותו על הפרת זכויות יוצרים. ואם גם זה סוג של קוד פתוח, אז על מה כל הרעש? ובכן, אף אחד לא אמר שיש רעש. בראייה כלכלית אנשי הקוד הפתוח פשוט רוצים ליישר קו עם שאר תעשיות העולם ולנטרל את כוחם של המונופולים על התוכנה. במילים אחרות, להתנתק מהאח הגדול ולהחליט בעצמם מה טוב בשבילם. ועכשיו כבר אפשר לראות את הנבלה של הכלב מתחת לרגבי העפר, כי הכתבת ערכים ותכנים על ידי ממשלות, תאגידים ומונופולים זה לא משהו שקורה רק בעולם התוכנה. ואם עולם התוכנה, האח הצעיר והמרדן של משפחת הקדמה האנושית, מצליח להשתחרר מההכתבה הזאת של האח הגדול — אז בטח אפשר לעשות את זה גם במקומות אחרים.

האינטרנט היה המקום הראשון שבו האח הגדול איבד חלק מהשליטה לטובת האדם הקטן, ולא צריך להיות עיתונאי זוכה פרס פוליצר כדי להבין את זה. הזמינות האדירה של מידע ברשת היא תוצאה של איחוד פורמטים בקנה מידה עולמי; כל גורם שעבר דיגיטציה הפך לנגיש ברשת. החל במילה הכתובה, דרך תוכנות, תמונות, צלילים, וידאו, וכלה בפלט של סריקת MRI. ואם מנוע של מטוס מתקשר היום בטכנולוגיה אלחוטית עם מחשב החטיבה הטכנית של היצרן, שמתקשר עם מחשב מרכז ההפצה של חלקי החילוף ביעד הנחיתה, אז אפילו השמיים הם כבר לא הגבול. ועכשיו, כשכל הכלים האלה עומדים גם לרשותו של האיש הקטן, הוא יכול להחליט בעצמו מה הוא עושה איתם.

היום אפשר למצוא באינטרנט את הדוגמאות הראשונות לתפיסת קוד פתוח/ תוכנה חופשית שכבר לא קשורים ישירות לפיתוח תוכנה. קחו לדוגמה את "ווב 2.0", שאולי נשמע כמו משהו טכני אבל הוא בסך הכל מושג קונספטואלי, שפירושו בעצם אינטרנט אינטראקטיבי. לא עוד פורטלים שמכתיבים לך את התכנים ואת סדר החשיבות שלהם, אלא אתרים שמאפשרים לך לבנות לעצמך דף בית שיציג רק את מה שאתה רוצה, בסדר החשיבות המועדף עליך. זה קוד פתוח של דף הבית. או ויקיפדיה, האנציקלופדיה הפתוחה שכל אחד יכול להוסיף לה ערכים משלו ולערוך שינויים ועדכונים בתוכן הקיים. או תחנות הרדיו הדיגיטליות, שמציעות לך מבחר אינסופי של מוזיקה ומאפשרות לך להיות העורך של עצמך.

ואם כבר הגענו לרדיו, אז בואו נצא רגע מהמחשב — כי גם בטלוויזיה כבר אפשר להרגיש את משב הקוד הפתוח. למשל TiVo, או מקבילות ישראליות כדוגמת "יס מקס", קופסאות שמשחררות אותך מלוח השידורים ומעול החברות המסחריות. כשאתה יכול לברור מה אתה רוצה לראות ובאיזה שעה, אף אחד לא יכול לקבוע לך מה תראה ומתי, ובטח שלא לדחוף לך פרסומות על הדרך. בדיוק כמו שדף הבית המותאם אישית הופך אותך לעורך העיתון של עצמך, ככה המקליטים הדיגיטליים שמים אותך על הכיסא של מנהל הפרוגרמינג. בעצם, יותר טוב מזה: הם מבטלים לגמרי את המושג "לוח שידורים".

עכשיו נסו לדמיין עולם שלם של קוד פתוח. אתה מתעורר בבוקר, ונכנס עם הקפה לדף הבית הפרטי שלך. אחר כך אתה נוסע לעבודה במכונית שמתנהגת בדיוק כמו שאתה אוהב, כי הורדת כמה תוכנות למחשב הניהול שלה. בעבודה המחשב שלך מהיר ונטול באגים כי מיליון אנשים כבר שיפרו את מערכת ההפעלה שלו. כשאתה יוצא להפסקת סיגריה, תוכנה ל"חישוב מבוזר קהילתי" משתמשת בחלק קטן מיכולת העיבוד של המחשב הפנוי שלך לצורך חישובי ענק של פרויקט SETI, שמחפש חיים תבוניים בחלל החיצון. בערב, בשביל הנשמה, אתה מתיישב מול תוכנת סאונד שעליה מונח טראק של הרכב טראנס. ברוח הקוד הפתוח, ההרכב משחרר לרשת את הטראקים כשהם מחולקים לערוצים, כדי שאתה תשנה אותם להנאתך או תוסיף ערוצים משלך. את המוצר המוגמר תוכל להעלות לאתר בסגנון YouTube, ואיזה די.ג'יי יוכל להוריד אותו ולהרקיד כמה אלפי כוסיות חצי עירומות באיביזה. ואז תעשה ביד ותלך לישון, כי יש דברים שאף פעם לא משתנים.

עשו זאת אתם בעצמכם

העולם ההיפותטי הזה נשמע טוב, תודו. כל אחד יכולים לעשות הכל, אף אחד לא מחליט מה טוב בשבילך ולא כופה עליך אג'נדות. מונופולים מאבדים מאחיזתם בחיי היומיום, השווקים נפתחים לתחרות בריאה שבה הטוב ביותר מנצח, השקיפות שולטת בכל. וגם אם אנשי הקוד הפתוח עצמם לא מטיפים ליישום הרעיונות שלהם מחוץ לעולם התוכנה, כבר אמרנו שהוא פרץ החוצה, ואנשים עם קו מחשבה דומה ממשיכים לדחוף אותו קדימה. אז הכל טוב ויפה, חופשי כזה ומגניב — אבל השאלה היא אם זה באמת המצב. וכדי לקלוט מה עשוי להיות לא בסדר בתמונה הזאת, צריך פשוט לחזור אל עולם הקוד הפתוח של תוכנות המחשב ולהסתכל קצת מלמעלה.

בעולמו המושלם של ריצ'רד סטולמן, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים של גופים כלכליים ענקיים כמו מיקרוסופט והמקבילות שלה, שמתקיימות בזכות המודל הכלכלי הישן של תוכנה קניינית. בפועל זה אומר שאי אפשר להחיל לאלתר את עקרונות הקוד הפתוח על כל עולם המחשבים בלי למוטט סקטורים נרחבים של הכלכלה העולמית. ויש גם את עניין זכויות היוצרים והקניין הרוחני של המתכנתים: הרים של מאמרים ומאמרי תגובה כבר נכתבו, וממשיכים להיכתב, על ההצדקה המוסרית של זכויות היוצרים והתועלת שהן מביאות ליצירתיות של אותם מתכנתים. הטיעון העיקרי בעד זכויות היוצרים הוא שאין סיבה לעמול על פיתוח תוכנה ללא תמורה הולמת; הטיעון הנגדי הוא שחשיבות המתכנתים נופחה מעבר לכל פרופורציה, ושהיחס אליהם צריך להיות דומה לזה שמקבלים ספקי שירותים כמו תמיכה טכנית. וכאן, עם ספקי השירותים, העניין מתחיל להסתבך — כי בסופו של דבר לא כולנו יודעים לתכנת מחשבים.

ויש עוד הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לעשות. למעשה, חוץ מכמה דברים שאנחנו טובים בהם, אנחנו די לא יודעים לעשות כלום. כאילו, בגלל זה אנשים אחרים עושים את זה. אני מתכוון, מתי בפעם האחרונה הלכתם לסופר ואמרתם לעצמכם "כוס אמק, למה הכל מוכן מראש? המניאקים לא יכלו לתת לי לשזור את הסיבים של נייר הטואלט כמו שאני אוהב?". ככה זה, את רוב הדברים אנחנו אוהבים לקבל כמוצרים מוגמרים. יותר מדי בחירה, יותר מדי "עשה זאת בעצמך", מייאשים אותנו. ואם הכל קוד פתוח, מודולרי, תוכנית כבקשתך, לך תנהל ככה חיים. הרי כבר היום ההיצע כל כך גדול שצריך הנחיות לכל דבר. אנחנו, במילים אחרות, תלויים בספקי שירותים.

והנה, בשביל הכיף, שני תרחישים על ספקי שירותים, שניהם מעולם התוכנה. בתרחיש ראשון נותן השירות הוא בעל התוכנה הקניינית. רכשת אצלו את התוכנה והוא מחזיק את קוד המקור. במקרה של תקלה הוא האדם היחיד שיכול לטפל בה. בשנה הראשונה הכל סבבה; בשנה השנייה הוא מכפיל את המחיר, וחוץ מזה המזדיין גם מאחר ביומיים ותוקע לך את העבודה. אף אחד לא יכול להחליף אותו והוא מחזיק אותך בביצים. מיני־מונופול. זה קורה כל יום בעולם התוכנה הקניינית. והנה התרחיש השני: איש שירות של הקוד הפתוח מוכר לך תוכנה ונותן לך את קוד המקור. אם אתה מרוצה מהשירותים שלו, תמשיך איתו. אם לא, תעיף אותו לאלף עזאזלים, כי כל מתכנת אחר יכול להיכנס לקוד המקור ולעזור לך.

לכאורה, אין תחרות בכלל: בעל התוכנה הקניינית עושק אותך, ואילו איש הקוד הפתוח הוא אידיאולוג שמקדם את רעיון התוכנה החופשית על כל יתרונותיה הסוציולוגיים והכלכליים. הוא ממוטט במו ידיו מונופולים נצלנים ומעניק אפשרות בחירה לאזרח הקטן. אבל רק לכאורה, כי ייתכן שבתוך ראשו קודחת מזימה. ייתכן שהוא מקדם רעיון שמעודד את כל העולם לפתח תוכנות ולהפיץ אותן בחינם ברשת במסווה של אידיאולוגיה, אבל למעשה בונה על היכולות שלו כאיש תוכנה ושירות, וזומם ללקט את התוכנות הרצויות — שכאמור לא עולות לו לירה — להתאים אותן ולארוז אותן ללקוחות שמשלמים לו הרבה כסף. אין הוצאות, רק הכנסות. עסק מעולה. האידיאליסטים עובדים בפיתוח; ההון מדלג מעליהם, ועובר מהתאגידים לספקי שירותים ערמומיים. אז בסדר, הרגנו את מיקרוסופט. אבל בפועל, הכסף פשוט יצא מהכיס של ביל גייטס רק כדי לנחות בפאוץ' של ג'ו־שמו. פרנואידי? כן, אבל אפשרי.

לכותבים אין קשר לכתבה

הקוד הפתוח לא רק מאיים — או מבטיח, תלוי מאיפה מסתכלים — למחוק את כללי המשחק הכלכליים הישנים. הוא גם מעמיד במבחן את הטבע האנושי. אם הכל פתוח בפני כל העולם, ובעולם יש גם חארות לא קטנים, לאן העסק ילך? מי יפעל מתוך אידיאולוגיה ורצון להשתפר ולהתקדם, ומי ירמוס את כל העקרונות הגדולים בדרך לכסף הקל? מי סתם ייצא מניאק כי הוא יכול? אלה השאלות הגדולות, והתשובות יקבעו לאן המהפכה הזאת תלך.

ויקיפדיה היא דוגמה קלאסית לבעיות שבאות בילט־אין בפילוסופיית הקוד הפתוח, אבל גם לחלק מהפתרונות. מצד אחד יש מאחורי אנציקלופדיית הרשת אידיאולוגיה יפה של הפצת מידע, כולל בדיקה מתמדת של המידע הזה; הרי הגולשים בוויקיפדיה הם צבא שלם של בודקי עובדות פוטנציאליים, בסד"כ שעורכים של אנציקלופדיות לא וירטואליות יכולים רק לחלום עליו. מצד שני, אפשר לומר שזה בדיוק מה שהופך את מקור המידע הזה לנטול אמינות: הרי הוא נתון לשיגיונות ולשיגעונות של כל מי שרוצה לחבל בו.

אז לכאורה, אין שום סיבה להאמין למה שכתוב בוויקיפדיה. אבל מה, מתברר שאחוז החארות שרוצים רק להרוס הוא לא גבוה כמו שנוטים לחשוב. ויקיפדיה היא מערך תוכן פתוח עם בקרה עצמית מיידית של עורכים בהתנדבות, שהוכיחו את אמינותם ונאמנותם להוגי הרעיון, וכאמור גם של מיליוני גולשים ברחבי העולם. כל שינוי שמכניסים הגולשים נשמר בגירסה נגישה לקורא, והוא יכול לסקור את היסטוריית העדכונים, להיות עד לדיונים סביבם ולא פעם להחליט בעצמו מה נכון. גם המקורות למידע של ויקיפדיה נמצאים בתחתית העמוד של כל ערך, ואפשר לפנות אליהם ישירות וללקט את המידע לבד, בלי שוטטות מיותרת ברחבי מנועי החיפוש. ובסופו של דבר, תמיד אפשר להצליב עם מקורות מידע אחרים ו"אמינים", רק צריך לזכור שגם אצלם אפשר למצוא סתירות וטעויות. העניין הוא שאחרי כמה עשרות ערכים והצלבות אתה לומד לסמוך על ההמונים. והנה שוב הכלב המסריח.

גם אם הבקרה העצמית של ויקיפדיה מנטרלת את הבעייתיות שבמקור מידע פתוח, זה לא משנה את העובדה שעצם קיומם של אתרים כאלה תורם לפיחות זוחל בסמכותה של המילה הכתובה. לפני עידן האינטרנט, כל מי שהוריד משהו לדפוס היה חייב בהכרח להוכיח לפחות מידה מינימלית של אמינות; בעולם שבו לכל אחד יש מקלדת ואמצעי פרסום המוני בחינם, אין שום סינון. זה לא נורא כשאתה בסך הכל מחפש את הביוגרפיה של אנג'לינה ג'ולי, אבל דמיינו למשל מיזם של אנציקלופדיה רפואית אינטרנטית, ותתחילו להבין שלפעמים הקוד חייב להישאר סגור.

אבל למה ללכת רחוק. תארו לעצמכם למשל שכל מה שקיפניס כותב בבלוג שלו היה עולה כמסמך תוכן פתוח באתר, וכל אחד היה יכול להוריד או להוסיף משפט. אחרי כמה גולשים אתה כבר לא קורא את קיפניס: זה יהיה מישהו, או משהו, אחר. אבל יש אנשים, ואלוהים יעזור להם, שרוצים לקרוא דווקא את קיפניס. אי אפשר לקחת מהם את החירות הזאת. זאת גם הסיבה לכך שניק קייב לעולם לא יעלה את כל היצירות שלו לרשת עם תוכנת מיקסר וסימפול: אחרי שבוע לא יהיה לו מה לאכול, ואף אחד לא יזהה את המוזיקה שלו. אבל מה אם הוא היה עושה את זה רק עם חמישה שירים בשנה? מגניב, לא?

וזאת בדיוק הנקודה. שגם אם אפשר ליישם את תפיסת הקוד הפתוח על כל תחום בעולם, יש תחומים שצריך להרחיק אותה מהם, או לפחות לווסת אותה. כלומר, זה נחמד מאוד לצייר מדי פעם A בתוך עיגול על איזה קיר של בניין, רק שאפילו אנרכיסטים לא ישרדו יום אחד בעולם שבו הכל פתוח והרשות תמיד נתונה.

אבל אנרכיה מוחלטת היא רק תוצאה אפשרית אחת של הגשמת חזון הקוד הפתוח. אם להיות קצת פחות אפוקליפטי, תוצאה אפשרית אחרת — שאולי נשמעת אבסורדית — היא בורות. תחשבו על זה רגע ותבינו למה: נכון שכשאתה מחליט מאיפה, מתי ולאן יגיע המידע שלך, אתה נעשה אדון לעצמך ובאופן כללי שולט על מה שקורה במוח שלך יותר מאי פעם. אבל להחליט מה אתה רוצה לדעת פירושו גם להחליט מה אתה לא. זוכרים את דף הבית המותאם אישית של הווב 2.0? אז בואו נניח ששלך מספק אך ורק חדשות בידור, ספורט ופורנו, כי זה מה שביקשת ממנו. באופן תיאורטי, מרגע זה והלאה לא זורם אליך יותר מידע על שום דבר אחר. אז יופי, גנבת את הג'וב של עורך דף הבית, אבל על הדרך עשית לעצמך ניתוח להצרת אופקים. ומה שווה כל הקטע הזה של "אוטוסטרדת המידע" אם לא מחליפים מדי פעם נתיבים?

מהצד השני של המשוואה, יש מקומות שבהם אנחנו חייבים לעצמנו את הקוד הפתוח — פשוט כי אפשר. תחשבו רגע על כל הרעיונות והפטנטים ששוכבים איפשהו כאבן שאין לה הופכין, רק כי חסר להם איזה פרט קטן שיהפוך אותם למציאות שתעשה את החיים שלנו הרבה יותר קלים: הרי פרט דבילי כזה יכול לקפוץ פתאום במוח של מישהו אחר, שבמקרה מסתובב באותו רגע במאגר האדיר של האינטרנט.

אחי הגדול, איפה אתה

באחת התוכניות של מגזין הרכב "טופ גיר" — שאם אתם לא מכירים אותו פשוט אל תדברו איתי — המנחה ג'רמי קלרקסון כמעט מאבד את זה בגלל מחשב הניהול של ב.מ.וו M5. כל כך הרבה אופציות יש שם, שאתה לא יכול פשוט להתניע ולתת גז; קודם אתה צריך להתאים אישית כל דבר, מתנוחת המושב ועד הסל"ד. אחרי כמה דקות טובות של כפתוריזציה, קלרקסון משמיע את התחינה שכולנו נשמיע אם העסק הזה של הקוד הפתוח ילך רחוק מדי: תעזבו אותי מכל האפשרויות הנפלאות האלה, הוא זועק, ופשוט תנו לי אוטו מוכן.

אין מה לעשות. פילוסופיית הקוד הפתוח היא כמו כל תפיסת עולם גורפת אחרת, מהאנרכיזם ועד הסוציאליזם: הרעיונות שלה קוסמים על הנייר, אבל מי שינסה גם ליישם אותם באופן גורף ימצא את עצמו נתקל בקיר קטן שנקרא הטבע האנושי. ולא משנה כמה הטבע הזה נוטה להתלהב מחופש ומהתאמה אישית ומכל הדברים היפים האלה, לפעמים הוא פשוט צריך תוכנה מהמדף. אפילו אם זה המדף של ביל גייטס.

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות. לקריאת כל התגובות ברצף

תגובות

1. אין על לינוקס (לת)

לינוקסאי, לינוקסלנד (5.12.06)

2. כל מילה בסלע

אורן, אשקלון (5.12.06)

3. יש, אני ראשון! (לת)

חתול, תעלול (5.12.06)

4. ל־2 יא זבל לך לך תבכה לסמולני שעשה אותך

ילה, ביתר (6.12.06)

5. כנסו דחוף

עכשיו, תצאו (6.12.06)

6. קיפניס איש שמן, רע ומכוער

מישהי, מרכז (6.12.06)