גוזל ונגזל בעיר האבות
600 מתנחלים וכוחות צבא רבים הופכים את חייהם של 30 אלף פלסטינים לבלתי נסבלים. אבל חלק גדול מהשטח ומהרכוש נשדד מיהודים, שמחזיקים עדיין בשטרות הקניין ומייחלים להחזיר את רוח האבות לעיר המקודשת. יש פיתרון בחברון, מאז ולתמיד?
| אורית סטרוק |  | יובל בן עמי | | | | |
אורית סטרוק
לאחרונה עלה שוב לכותרות ה"שוק" של חברון - אחד המקומות המשקפים באופן הבהיר ביותר את האמת של העיר. "אין מחלוקת לגבי העובדה, שהחלקה עצמה מהווה חלק ממתחם שהיה בבעלות יהודית... עקב הפרעות בשנת תרפ"ט נאלצו היהודים לעזוב... בתקופת השלטון הירדני נתפס המתחם על-ידי האפוטרופוס הירדני... המבנים (היהודיים) נהרסו על-ידי עריית חברון, אשר הקימה במקומם את השוק הסיטונאי של העיר" - כך, בניסוח משפטי יבש, תיארו שופטי ועדת הערר שדנה בנושא ה"שוק" את הרצח, הגירוש והעושק של קהילת חברון על-ידי ערביי העיר, עיריית חברון וממשלת ירדן.
חזור למעלהואכן, על העובדות אין ולא יכולה להיות מחלוקת: עד שנת תרפ"ט הייתה חברון עיר ואם בישראל, אחת מארבע ערי הקודש, כשהקהילה היהודית השורשית מחזיקה בנכסי קרקע רבים - הן באזור המיושב היום על-ידי יהודים, והן באזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. לפני 78 שנים תקפו ערביי חברון את הקהילה היהודית, רצחו באכזריות 67 מבניה ופצעו עשרות. הניצולים גורשו ורכושם נשדד. גם לאחר גירושם מחברון, המשיכו היהודים להחזיק בשטרות הקניין של הנכסים, אליהם קיוו לשוב. ואולם, עם הכיבוש הירדני החל שוד הקרקעות הגדול. הנכסים הועברו ל"אפוטרופוס על נכסי האויב", הרובע היהודי נהרס, בית-העלמין נחרש והפך לגן ירק, בית-הכנסת העתיק "אברהם אבינו" נחרב ועל חורבותיו הוקמו דיר עזים, מזבלה ושירותים ציבוריים.
עם שחרור חברון ב-1967, ציפו פליטי חברון היהודים להחזרת הרכוש השדוד. אך ממשלת ישראל הנציחה את העוול והעבירה את הנכסים מהאפוטרופוס הירדני - לזה הישראלי. במשך שנים היה קצין ישראלי חתום על חוזה, בו נאמר כי "אתר בית-הכנסת מושכר למטרות דיר עיזים". שש שנים ארך המאבק לגאולת "אברהם אבינו" ולהריסת בית-השימוש הציבורי שהוקם על חורבותיו. היום בית-הכנסת משוקם בתבניתו העתיקה, וזקני הקהילה השיבו לתוכו בטקס מרגש את ספרי התורה שהצילו מתוך הלהבות. בית-העלמין שוקם, גן הירק שנשתל בו נעקר. פעילים בינלאומיים ואנטי-לאומיים ודאי היו מתנגדים לעקירה, תוך התעלמות מכך שמתחת לירקות שכנו הקברים המחוללים של הנרצחים ושל יהודי חברון, שהובאו למנוחת עולמים.
לבקשת ראשי ה"כוללות ספרדים מגן אבות בעיה"ק חברון", שביקשו להחזיר חיים יהודיים לעיר, שבנו גם להתגורר ב"שוק". את ה"חנויות" הפכנו לבתים שמזוזה בפתחם, ובתוכם נרות שבת וצחוק ילדים. למען אותה מטרה הסכימו תושבי ה"שוק" לצאת בעצמם מבתיהם ולחיות ללא קורת גג מסודרת, תוך הסתמכות על הסכם כתוב עם מפקד האזור ועל הבטחות פרקליטות המדינה, שבתוך זמן קצר יחזרו החיים היהודיים ל"שוק" בצעד ממלכתי, בהסכמתה ובסיועה של ממשלת ישראל. היום, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה "ביטל" את ההסכם בצעד שרירותי, מתמודדות המשפחות מחדש על זכותן ליישב את המקום, שאין כל מחלוקת על היותו רכוש יהודי שדוד.
מי שמבקר היום בבית-הכנסת ובבית-העלמין העתיק, מבין את הצדק ההיסטורי של מאבקנו. מי שמתארח בשכונות היהודיות בחברון, בבתים אשר כולם, עד לסנטימטר האחרון, נבנו על חורבות הרובע היהודי העתיק - מבין שלא אנחנו הגזלנים. מי שמתבונן ורואה את ה"שווקים", הרפתות וגם הווילות שבנו הערבים על האדמות היהודיות השדודות, מי שמשקיף ממרומי תל חברון על אותם 80% מהעיר שנמסרו - על הרכוש היהודי שבהם - לרשות הפלסטינית, ואשר בהם לא תדרוך עוד כף רגל יהודית - מבין את גודל העוול ההיסטורי והמשפטי. במרחק שעת נסיעה מירושלים, שעה וחצי מתל-אביב, אפשר היום לחוות את החזרת החיים היהודיים לעיר העברית הראשונה בעולם.
הכותבת היא חברת ועד היישוב היהודי בחברון ויו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע
יובל בן עמי
התקשורת מצטיינת בסיקור דרמטי של אירועים אלימים, אך מתקשה לבטא כאלה המתמשכים על פני חודשים, שנים ואפילו עשורים. ללא "טריגר" ספציפי, אין כביכול סיבה לעסוק בנושא, והוא נעלם מדעת הקהל. דבר כזה קרה זה מכבר לנעשה בשטח H2 - חלקה של חברון המצוי בשליטה ישראלית. צאו לשם מירושלים באוטובוס 160, ותזכו לזעזוע עמוק שלא ציפיתם לו כלל. ספרו לחבריכם מה ראיתם, והם לא יאמינו.
חזור למעלהלא, שום דבר "חדשותי" אינו מתרחש בחברון; אבל למעשה, מתרחש בעיר אירוע אלים מתמשך. שקט שורר בעיר, שקט לו שיווענו במשך עשורים, במהלכם אמללו זו את זו - כמו גם את זרועות הביטחון - שתי הקהילות הקיצוניות, המוסלמית והיהודית. הטבח במערת המכפלה הביא לראשית ההפרדה, ועל הסכמי וואי חתם אפילו נתניהו. אז למה להתלונן ולהעיר חברונים מרבצם? משום שהשקט הזה אינו שקט. בחברון מתרחש מעשה איטי, מתמשך ומענה של אלימות קשה.
כ-30 אלף פלסטינים חיים כיום בשטח H2 כולו, לצד 600 מתנחלים. בלב העיר העתיק, המשתרע בין מערת המכפלה לתל רומידא, נאסר על פלסטינים להתהלך ברחובות שלצידם הם מתגוררים. כביסה מתנופפת מעל לשממה עירונית, שאוכלוסיית המתנחלים הזעומה מושלת בה, ועמדות צה"ל חולשות עליה. אלה שתלו אותה יוצאים מבתיהם דרך מבוכי גגות ועוברים איכשהו לרחובות הפתוחים בפניהם. הלוואי שניתן היה לי להוסיף כאן את המילה "כידוע", אולם חקרתי ובדקתי: האיסור הזה אינו מופיע בכתב בשום מקום, אך נאכף בחומרה על-ידי הצבא.
ומדוע בעצם עלי לדעת זאת? משום שכספי המסים שלי מממנים את המצב המתמשך בחברון, את ההגנה על אלפי המתפללים היהודים המבקרים בעיר בחגים. במהלך בהתכנסויות ההמוניות מתפרצים לא אחת פרטים מן ההמון לבתי פלסטינים ומשחיתים את תוכם. כספי המסים שלי מוודאים שלא יאונה להם כל רע בעודם פורצים את הדלתות. למיטב ידיעתי, אותם כספים גם סייעו להקים עבור המתנחלים את "בית השישה" המפואר ברחוב השוהדא ואת המבנים החדשים בתל רומידא.
בתרומתם להגנה על מתנחלים, מסייעים כספי המסים שלי לפגוע גם בילדים יהודים: מדי שבת שבות ילדות פלסטיניות מבית ספרן בנתיב החולף לא הרחק מבית הדסה. ילדי מתנחלים נשלחים לשם על-ידי הוריהם, מכיוון שילד מתחת לגיל 12 אינו כפוף לחוק הפלילי הישראלי ואינו יכול להיענש. מעמדתם הנוחה (להם מותר לנוע בשטח בחופשיות, לעומת הילדות המרותקות למשעול) ראיתי אותם משליכים חפצים, מקללים בערבית ומכים אותן ואת אמהותיהן המעזות לגונן במילים. לא מדובר בהתפרעות דומה לזו המתרחשת בחגים, אלא בפגיעה מתמשכת בשתי קבוצות הילדים.
כל עוד אינני יודע מה עושים כספי המסים שלי, אינני יכול למחות. התקשורת, בדבקותה בתיאור אירועים אלימים ופתאומיים, מוותרת על הכלים המאפשרים לה לתאר מצב מוזר ומבעית כמו זה השורר בחברון. היא ויתרה ברובה על העיסוק בעיר מיד לאחר חתימת הסכמי וואי, כאילו שאז נפתרה הבעיה. בעבור שמונה שקלים וחצי - מחירו של ארטיק - אפשר לעלות על אוטובוס ולהיווכח, עד כמה העיר רחוקה עדיין מפיתרון.
הכותב הוא סופר ועיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
שום דבר "חדשותי"
צילום: רויטרס
מומלצים
