הייאוש נעשה פחות נוח

צריך לחצות כמה חסימות קלות כדי להיכנס לספרו המטלטל, המעודן ושובר-הלב של יעקב גלאטשטיין, "כשיאש הגיע", חסימות הקשורות בעיקר לתפאורה הגלותית הקדם-שואתית של הסיפור, ולעברית הקצת שלום-עליכמית שהותאמה לדוברים ולתקופה (בתרגומו המשובח של דן מירון מיידיש). גם כמה פרקי חלום המשולבים בספר עלולים ליצור בלבול רגעי. ובכל זאת, הסיפורים כאן חיוניים כל כך, וגלאטשטיין רושם אותם ואת מספריהם בחריפות ובהומור, ובעיקר - הזמן והמקום מיוחדים. הזמן הוא 1934, על סף השואה, המקום הוא פולין ויהודיה - אלה שלא מילטו את נפשם לישראל או לארה"ב. והקורא בסיפורים, האמיתיים ביסודם, יודע בכאב את מה שלא יודעות הדמויות ולא ידע אפילו המחבר כשכתב את הדברים: איך כל זה ייגמר.

לכל אחד יש דוד באמריקה

ובכן יאש מגיע לפולין ונדהם לגלות, ואיתו הקורא, עד כמה נורא מצבם של היהודים, אשר גורשו בהמונים ממשרותיהם ומכפריהם, בפעולות טרור והצתה, והתקבצו בערים. "מנהלים כאן נגדנו מצור של הרעבה... עשרות אלפי יהודים על נשיהם וילדיהם גוססים ברעב ממש", מעדכן אותו מישהו. באחד הפרקים רבי העוצמה בספר, 16 עמודים בלבד, מובאים תריסר סיפורים קצרים, מופתיים בתמציתיות הטעונה שלהם, על אותם רעבים מבוישים המתייצבים בפני האמריקאי ומבקשים שיקשר אותם אל קרוב כלשהו בארצו. וסיפורם מכמיר את הלב דווקא בגלל הנימה הלא תובענית, התמימה, המפצירה בשקט. "הרעב עבר על פני בסך ודיבר מפיות פעורים", מספר יאש. וכך מופיע בפניו המורה שלו לשעבר לפולנית, מוסר כתובת של מכר ומסכם באיפוק: "מותר שידע שכאן לא שמח"; ומופיע חזן העיר לשעבר, שאפילו אחיו כבר מסרב להאכילו בחתיכת דג מלוח בשבת, והוא מקווה להצלה מקרוב אמריקאי, עשיר לפי השמועה: "אני לא צריך לדגדג לך את הלשון ולומר לך מה צריך להגיד לו", הוא אומר ליאש, "תגיד לו ש – והוא הצביע על צווארו - באו מים עד נפש". ובא סוחר עשיר שהתרושש ואין לו אוכל ואין כסף לחתן את בתו היפה והלא-צעירה, ותמיכת הגיס מאמריקה נפסקה לפתע, והוא מבקש מיאש למצוא את התומך ולשאול "למה הצית בנו תקוות וכיבה אותן... אדרבא, תשאל אותו", הוא דוחק ביאש, אבל מהר, "מפני שאני, בנאמנות, אכרוך חבל על צווארי".

אבל המתאכסנים בפנסיון שייכים לקבוצה היהודית הקטנה שאינה נאבקת על לחמה, והם משתדלים ליהנות מן החיים לפתחו של הר הגעש: הם מטיילים לגבעות ולפארק הסמוך, שבו מנגנים מוצרט על האגם ופוסעים חגיגית דתיים יחד עם חופשיים וגם זוגות שיצאו להתעלס בין העצים. והם נוסעים בעגלה וסוס לעיירת הקיט הקסומה קוזמיר, שבאים אליה צעירים מרחבי פולין לצייר אותה, ומתענגים במסעדותיה העממיות על צלי וחמיצת כרוב; וביער הגדול בדרך הם מקשיבים לשירת הזמיר, ויאש מגלה כי זוהי שירה שכלית ולא רגשנית-מתקתקה כמו שחשב: "כל פראזה היתה ארוכה וסבוכה מקודמתה... זה נשמע כאילו היה העוף מפענח את שתיקת האימים של היער". ובפנסיון מבלים סביב השולחנות ומזמרים ניגון ומגלגלים סיפורים ובדיחות, והוגים ודואגים, ועורכים מסיבת ריקודים, שבה ניגשת אל יאש בת האדמו"ר המשכילה והאצילית, זו שיופיה ובשלותה נשחקים בנישואיה הכושלים: "ואתה, גם אתה לא רוקד? היא התכופפה, וכשהתקרבה אלי חשתי במכווה הקלה של הבושם החם".

העלאת עצמותיו של גלאטשטיין אל העברית