מה עושים כשהמודיעין סותר את עצמו?

שיטת העבודה המחקרית של קהילת המודיעין, כפי שהיא מבוצעת כבר למעלה מ-30 שנה, סיפקה השבוע כותרות ענק בעיתונים, בדבר המחלוקת בין אמ"ן ב"גיבוי" משרד החוץ לבין המוסד, ביחס לכוונותיו של נשיא סוריה, בשאר אסד.

הוויכוח המודיעיני זכה ללגיטימציה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום-הכיפורים, והמליצה בין היתר להרחיב את הפלורליזם המודיעיני, כך שההערכה האסטרטגית ביחס לכוונות האויב למשל, לא תהיה נחלת אמ"ן בלבד.

בעקבות זאת חוזקו מאוד אגף המחקר במוסד, המחלקה למחקר מדיני במשרד החוץ, גופי המחקר במחלקות המודיעין הפיקודיות ובשלב מאוחר יותר, סביב האינתיפאדה הראשונה, גם חטיבת המחקר של השב"כ. למרות הביקורת על הצורך בפלורליזם נרחב שכזה, היא תרמה להתחבטות הפנימית דווקא במצבי משבר. אז התחדדה ההכרה, כי שונות הדעה אינה רק בין הגופים המודיעיניים, אלא גם בתוכם, מה שמסבך עוד יותר את השימוש בתוצרי המודיעין.

הסוגיה בלטה במיוחד לפני כעשור, סביב אירועי "חורף גשום" בסתיו 1996: בוויכוח הצורם שהתפתח ביחס לכוונות סוריה, שפרסה מחדש כוחות מצפון לחרמון, נתגלעו חילוקי דעות קשים בתוך המוסד: ראש המחלקה הצבאית באגף המחקר סבר כי סוריה מתכוונת לבצע מחטף התקפי בחרמון. לעומתו, ראש המחלקה המדינית היה משוכנע שאין זה אלא צעד מגננתי בעקבות מה שנתפס בסוריה כאיומים ישראליים. ראש אגף המחקר היה משוכנע שסוריה מתכוונת ליזום מלחמה, וראש המוסד סיכם כי אין בפעילות החריגה אלא תגובה למעשה הישראלי.

גם באמ"ן התפצלו הדעות: זירת צפון ראתה את ההתרחשויות כאיתות אזהרה, ואילו ראשות חטיבת המחקר פירשה זאת באופן מרגיע. ראשות אמ"ן לא ציננה את המסר ההרתעתי, ולמזלנו הרמטכ"ל ושר הביטחון ידעו לנטרל סיכון להידרדרות מיותרת.

גם באינתיפאדה השנייה נוכחנו שהדעות באמ"ן שונות: אנשי הזירה הפלסטינית באגף מחקר סברו שהמהומה פרצה באופן ספונטני בשטח, ושהצמרת הפלסטינית עדיין דבקה בכוונתה להגיע להסדר עם ישראל. לעומת זאת, ראשות החטיבה סברה כי אין באירועים אלא צעד נוסף במימוש תוכנית השלבים של ערפאת.

בדיעבד התברר שראש אמ"ן אמנם חשב כמו אנשי הזירה, אך קולו, כמו קולם של ראשי השב"כ, כנראה לא היה רם מספיק כדי שישפיע על קבלת ההחלטות המדיניות.

מה עושים אם כן נוכח מהומת האלוהים הזו? אין צורך לשנות את שיטת העבודה הפלורליסטית של קהילת המודיעין, שכן "קנאת סופרים- מרבה חוכמה". אולם, אסור כמובן לצפות מראש הממשלה שימצא את הזמן ויהיה בעל יכולת לפסוק בסוגיות מודיעיניות שנויות במחלוקת. למדנו השבוע, סביב פרישתו של אל"ם יעקב ויליאן, "הקמ"ן של ראש הממשלה", כי למרות שאולמרט אוהב קריאה, הוא אימץ את שיטת קודמו ומסתפק בשמיעת קטעים נבחרים של מודיעין גולמי. כך, קשה מאד לרדת לעומקם של דברים.

אל לו, לכל ראש ממשלה בישראל, להיטלטל בין הערכות מנוגדות של שירותי המודיעין. הוא צריך לקבל מוצר מוגמר. במציאות בה ועדת ראשי השירותים המודיעיניים אינה עוסקת בגיבוש הערכת מודיעין אינטגרטיבית, כשאין ועדה ממלכתית אחרת שזה המנדט שלה, ושעה שהמועצה לביטחון לאומי אינה מסוגלת לקחת על עצמה את המטלה המסובכת הזו, חייב ראש הממשלה למנות לו יועץ מודיעין בכיר, ראש שירות מודיעיני בעבר, שצבר ניסיון עצום ומסוגל להיכנס לעומקו של כל נושא, תוך הפעלת האוטוריטה שלו מול ראשי השירותים המודיעיניים.

ראש הממשלה חייב לבחור את יועצו זה באופן אישי. הוא חייב ליהנות מאמונו המוחלט, לשבת בצמוד אליו ולהיות כפוף לו במישרין, ללא כל גורמי תווך. אם ישכיל ראש הממשלה לשתף את נבחרו בדילמות המדיניות-ביטחוניות המרכזיות בהן הוא מתלבט, יוכל אף לקבל תוצר טוב יותר מ"מלצרו" המודיעיני הפרטי.

כדי לא לחזור על טעויות עבר, חשוב מאד שהיועץ יקבל גיבוי מוחלט מראש הממשלה מול ראשי שירותי המודיעין. אלו חייבים להבין ממנו, ולהפנים, שהערכה האינטגרטיבית של המודיעין בתחום האסטרטגי מבוצעת על ידי היועץ. רק כך אפשר יהיה להימנע מכישלון כמו זה שנחלו האלופים יהושפט הרכבי ורחבעם זאבי. אלו מילאו תפקיד כזה תקופה קצרה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הם התפטרו, כנראה בעיקר משום שחופש הפעולה שניתן להם מבחינת היקף המנדט והאוטוריטה מול שירותי המודיעין, היה מועט מדי.